רס"ל מאיר דהאן ז"ל

קורות חיים

מאיר, בן שלמה ז"ל ועליזה, נולד בשנת 1958 במרוקו. בהיותו בן 5 עלה עם משפחתו ארצה. התגורר בטבריה.

למד בבית ספר יסודי דתי "חמד". את השכלתו התיכונית רכש בבית ספר מקצועי בטבריה. בבית ספר הכירוהו כנער חברותי, שאוהב לעזור לכל אחד וכתלמיד מצטיין בלימודיו.

בחודש פברואר 1976 גויס מאיר לשירות חובה. ביקש לשרת במשמר הגבול ומבוקשו ניתן לו. בסיום הכשרתו כלוחם נשלח לקורס מ"כים, אותו סיים בהצלחה, ושובץ כמפקד כיתה ביחידות מג"ב צפון.

בחודש ינואר 1979 סיים את שירות החובה והתנדב להמשך שירות קבע במשמר הגבול, שבמסגרתו עבר קורס סמלים, קורס נהיגה וכן השלים את לימודי הבגרות.

במלחמת שלום הגליל הועבר יחד עם יחידתו לשרת בלבנון.

אביו של מאיר היה נכה בדרגה גבוהה ותיפקודו כראש משפחה היה מוגבל ביותר. מאיר קיבל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה, דאג לכל הנדרש והיה יד ימינה של אימו לכל אורך הדרך. היה אדם חברותי מאוד ונהג לא אחת לארח בביתו חברים מיחידתו, ובין חבריו בלט בעירנותו ובשמחת החיים שלו. כחצי שנה לפני נפילתו נשא לאשה את שרה והחל בהקמת משפחה משלו. למרות זאת לא זנח את הטיפול והדאגה להוריו, אחיו ואחיותיו, שבעה במספר. מפקדיו העריכוהו כבעל רצון עז להתקדם, חרוץ, בעל שיקול דעת ויכולת החלטה נכונה ונבונה. שיתף פעולה עם מפקדיו ופיקודיו, התנדב לכל משימה ונודע כאדם שהיה כיף לעבוד במחיצתו.

ביקש לסיים את שירות הקבע, כדי להיות במסגרת משפחתו זמן רב יותר ולתת מענה ופתרון לבעיות הפרנסה של המשפחה. מבוקשו ניתן לו והוחלט כי יסיים את שירותו ביום 18.1.84. כל תוכניותיו נקטעו באיבן ביום 4.11.83, במהלך מלחמת "שלום הגליל". בזמן שצה"ל פעל כנגד אירגוני אש"פ והחיזבאללה בלבנון, פעל מג"ב בשיתוף פעולה עם השב"כ במיגור קיני מחבלים בעיר צור. הם שוכנו במתקן שהיו בו שני מבנים בני שתי קומות. ביום שישי 4.11.83 בשעה 06.00 בבוקר פנה טנדר שברולט מכביש ראש הנקרה - צור לעבר המתקן. המתקן כולו היה מוקף בסוללת עפר ובגדר היקפית ואובטח בשמירה מתמדת. הטנדר שנסע במהירות עורר את חשדו של המקלען שפתח באש לעברו. שומר נוסף שהבחין במתרחש פתח אף הוא באש לעבר הרכב החשוד. למרות האש, פרץ את שער הכניסה למתקן ונכנס בין שני המבנים. הנהג המתאבד הפעיל את 500 קילוגרם חומר הנפץ שהיו ברכב וגרם לקריסת שני המבנים. המנוח ששהה באותה עת במתקן מצא בו את מותו. נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בטבריה.

השאיר אחריו אשה - שרה, אם, ושבעה אחים ואחיות - שושנה, חנה, אליס פיבי, דוד, ז'קלין , שמחה, אבי.

לאחר מותו הונצח על ידי בני משפחתו ושכניו.

כתבה אחותו שושנה: "כל ציפיותיו ותוכניותיו לאחר השחרור התנפצו, מחמת האסון הכבד שבו מצא מאיר את מותו הטראגי באסון צור השני. אסון זה השאיר חלל ריק בחיי משפחתו, שבה שימש כמנהיג. משפחתו ראתה בו אב מסור בגלל מצבו של אביו הנכה. דמותך לא תמוש מנגד עינינו לעולמי עד".