סמל אל-עד אבוגני ז"ל

אל-עד אבוגני
לחדר נרות בן 20 בנפלו
בן מרים ואבי
נולד בטבריה
בד' באב תשמ"ב, 24/7/1982
התגורר בטבריה
שרת בחיל רגלים
יחידה: גדוד חרוב
התגייס ב-נובמבר 2000
נפל בפעילות מבצעית
בב' בשבט תשס"ב, 14/1/2002
מקום נפילה: צומת קוצ'ין
באזור יהודה ושומרון
מקום קבורה: טבריה
הותיר: הורים, שני אחים ואחות

קורות חיים

בן מרים ואבי. נולד ביום ד' באב תשמ"ב (24.7.1982) בטבריה, אח צעיר לבני, סיגל ומיקי. כבן זקונים, שאחיו בוגרים ממנו בתשע שנים ויותר, קיבל אלעד הרבה אהבה, תשומת לב ופינוק מכולם, והוא החזיר המון אהבה, והיה משעשע את כל שומעיו בהברקות היוצאות מפיו.

אלעד החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'ארליך' בטבריה, המשיך בבית-הספר 'כינר' ועשה את לימודי התיכון בבית-הספר 'עמל במעלה' בטבריה בו סיים כיתה י"ב עם תעודת בגרות מצוינת במגמות פיזיקה ומחשבים. מחשבים היו אהבתו הגדולה. הוא בילה שעות ליד המחשב, ידע לתכנת והיה הכתובת לפתרון בעיות בתחום זה לכל חבריו. גם בבית-הספר עזר למורה למחשבים, והתקין אנטי-וירוס לכל המחשבים. בתום שירותו הצבאי תיכנן אלעד ללמוד מחשבים בטכניון.

אלעד היה צעיר פיקח, ביישן ושקט, בעל מוסר גבוה, שנהג ביושר עם כולם. הוא אהב לעזור, ונענה ברצון לכל בקשה לעזרה, גם מאנשים שלא הכיר. תמיד נזהר בכבודם של אנשים, ואף לבעלי-חיים היה לו יחס מיוחד - כבר כילד התעצב כשראה ילדים מתאכזרים לבעלי-חיים נטושים, והיה מטפל בחיות ומאכיל אותן.

אלעד, שלא אהב תשומת-לב, מעולם לא היה 'מרכז העניינים' מבחינה חברתית, אך ריכז סביבו קבוצת חברים גדולה, איתם אהב לבלות, ללמוד או לשחק כדורגל. 'ילדי המחשב' כינו אותם, נערים עם אהבת אדם ואהבת מולדת שהרבו לעסוק במחשבים, אהבו ללמוד ולבלות בצוותא. אלעד היה המאחד בין החברים, ולא פעם היה משלים בין יריבים. כתבה סיגל, אחותו: "שנות התיכון עברו עליו במי מנוחות/ שום זכר לכך שבני העשרה עוברים תהפוכות/ ילד טוב וממושמע, קיבל מה שדרש/ לא דרש הרבה, וקיים מה שנדרש".

אלעד אהב את החיים ואת המשפחה, והיה נוהג להביא מתנות לאחייניותיו הקטנות בכל הזדמנות. הוא הרבה לחייך, וניחן בחוש הומור שנון ומפותח. כשהיה בן 14 נסע לטיול בארצות-הברית ובקנדה עם אמו ואחותו. הוא נהנה מאוד מהטיול, ומ'גילוי' אמריקה יחד עם בני משפחתו האהובים. לאחר שהתגייס, כשהיה מגיע לחופשות, הקפיד קודם כל לבלות עם המשפחה, ללכת עם אביו לבית-הכנסת ורק אחר-כך לצאת לבלות.

בתקופה שבין תום הלימודים בתיכון לבין הגיוס עבד אלעד בעבודות פיזיות קשות, כדוגמת ניקוי חופים ושטיפת כלים בבית מלון. בחלק מהכסף שהשתכר רכש טלוויזיה ומערכת סטריאו - צפייה בסרטים והאזנה למוזיקה היו שניים מתחביביו הגדולים - ואת שאר הכסף חסך, לטיול בחו"ל לאחר השירות וללימודים שתכנן.

בחודש נובמבר 2000 התגייס אלעד לצה"ל. כבר מכיתה י' החליט שהוא יהיה חייל קרבי, שכן "מישהו צריך להיות שם" ו"אם כל אחד ישתמט, מי ישרת?" וכדי להגיע ליחידה קרבית עם פרופיל גבוה הוא אף שיקר וסיפר בצבא שהאלרגיה שלו לאבק עברה. ואכן אלעד החל במסלול לוחם חי"ר בסיירת ''חרוב''. מספר מפקדו, סא"ל אשר: "במהלך שהותו ביחידה בלט אלעד ברוח ההתנדבות שהפגין ובמוכנות לבצע כל משימה. וכל זאת בצניעות, במרץ ובשמחת חיים. אלעד היה מקובל על חבריו ונהג לעזור ולסייע בכל". אלעד נבחר כמצטיין המחלקה, אך לא זכה להשתתף בטקס סיום המסלול שבו הכריזו על כך, טקס שנערך כשבועיים לאחר נפילתו.

גם בצבא היה אלעד תמיד עם חיוך על הפנים ונכונות לעזרה, מתעניין בכל אחד ופותר כל בעייה, התנדב לכל משימה ויצא למארבים יותר מכולם. הוא לא התעמת עם אף חייל, ותמיד דאג להשכין שלום ולהשלים בין חברים שרבו. מספר ויטלי, חברו לצבא: "תמיד היית בעל לב זהב ובעל שאיפות צנועות, להגן על המדינה, אם זה המארבים שנתנו לך את הכינוי 'אבוגני איש המארבים', ואם זה בלהיות חלק חשוב במוראל הפלוגתי".

ביום ב' בשבט תשס"ב (14.1.2002) נפל אלעד בפעילות מבצעית סמוך לשבי שומרון. בעת שעמד במחסום בצומת קוצ'ין, ממזרח לטולכרם, הוא נורה על ידי צלף פלשתינאי, ונהרג במקום. בן תשע-עשרה היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה אלעד לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בטבריה. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

מתוך דברים שכתבה לו אמו: "ילדנו הקט, ילדנו הרך, אלעד שלנו היקר כל כך, בני יקירי. דמעות חונקות את גרוני. מהיום שבו הלכת אני לא אני. בני יקירי צעק לעברי, האר לי הדרך אליך בני יקירי. זועקת אליך מעמקי נשמתי, חולמת עליך. קרא בשמי אמא, אמא שלי. אלעד מתוק שלי הלכת מאיתנו, הגעגועים עזים ואנחנו כל כך מתייסרים. מהיום שקרה האסון הנורא חיינו הפכו לצרה. אותך אלעד נזכור לעולמי עד, אותו חיוך יפה ומושלם, אותו גוף הזקוף המורם, אותן הידיים, המגע האהוב, החייל שלי מסיירת 'חרוב'".

אחותו סיגל ספדה לו: "אחי הטוב אלעד. אני זוכרת את שתי עיניך והמה גדולות ותמות, וטובות, כל כך טובות. כל החיים עשית רק טוב, בכל היקום כולו אין איש שיכול להעיד שהרעת עימו... אלעד אחי הטוב. חלמתי על הרגע שבו תשתחרר מהצבא וסוף-סוף תוכל ליהנות מהחיים. אלעד אחי הטוב והמקסים, שתמיד היה מוקף חברים, עתה הם פה בלעדיך... אני כותבת ומסרבת להאמין שלא אראה אותך שוב, לא מעכלת שאפשר לקחת מהעולם, לקטוף נשמה טובה כמוך".

כותב שי, שהיה המחנך של אלעד בתיכון: "היית צנוע בהליכותיך, תמיד הושטת יד לכל מי שרק נזקק, ותמיד תמיד עם חיוך על הפנים. אזכור אותך כתלמיד למופת. הצטיינת בלימודיך, בהתנהגותך ובמעשיך".

מוסיפה וכותבת מורתו של אלעד: "שונה היית באופייך ובגישתך לחיים, היית בוגר, מבין ומקבל. ביקשת לך את הדרך הקשה לעשות דברים, ביקשת להגשים את מה שהאמנת, וכל זאת בדרך שקטה ורגועה. למרות השקט שלך והצניעות היית גיבור. גיבור לבחור בדרך הקשה שבחרת, ובדרך בה נפלת".

חבריו של אלעד כותבים: "אלעד היה, וימשיך להיות, אדם טוב, יותר מדי טוב, כי כנראה שאת טוב ליבו טבע העולם לא היה יכול לשאת. כנראה שנכונה האימרה 'מלאכים יש רק בשמים'. אלעד הצטרף אליהם, כנראה שם הוא מקומו הטבעי, כנראה שאלוהים יודע את מי לבחור... אלעד יצא למשימה ממנה לא שב. עם חיוכו מלא הזכות ותמימות הנעורים הוא הצטרף למלאכי השרת".

ועוד כתבה סיגל, אחותו: "איש צעיר גומר בגרות הולך להיגמר/ ילד קט מוצב בצו, אמור להיות בוגר/ והוא עדיין לא יודע איך מתנהגים/ איך זה להיות אנשים גדולים/ שידרו לו פעם שגדול זה רציני/ ואיפושהו נקלט אצלו שגדול זה אחראי/ ואין מקום לחיוכים ולא למשחקים/ והוא עדיין מבולבל אך רציני ואחראי/ ומתנהג מעל ומעבר לכל הציפיות/ ולא קולט איך החיים השתנו לו בשניות./... ובצבא רצה לתרום, לא לבזבז סתם כך את השנים/ היה תמים ולא ידע כי יתרום את החיים/ 234 חודשים אצלו היו חיים שלמים/ אותם לא אוכל לעולם לסכם במלים/ לא לשקף כמה טוב היה, נבון, ורגיש לצרכים של אחרים/ על מה בדיוק חשב ומה הרגיש בפנים./ בכל יום שעובר הגעגועים אליך גוברים,/ מקווים שאתה במקום הראוי לך - קרוב לאלוהים".