סמ"ר עומר סואעד ז"ל

קורות חיים

עומר נולד ב-28.3.1973 בכפר סלמה שבגליל העליון, בנם של קאסם וחדרה סואעד, בן ראשון מתוך 11 ילדים. לעומר אח תאום בשם עאמר שהם תאומים זהים. את ילדותם עברו בכפר סלמה שם למדו והתחנכו.

תחביבו של עומר היה ניגון בחליל ובזמנו הפנוי היה מופיע בשמחות המתקיימות בכפרי הסביבה.

היה בחור צנוע ואהוב על הבריות שאהב לעזור לזולת.

עומר היה בן למשפחה ענפה משבט סואעד שרבים מבני הכפר משרתים בזרועות הביטחון והמשטרה. עומר הלך בעקבות בני שבטו ובגיל 24, ב-20 לאוגוסט 1997, התנדב לצבא ושירת כנהג בט"ש בגדוד הנדסה והמשיך את שירותו הצבאי בקבע. היה חייל טוב, אהוד על חבריו, אהב מאוד את שירותו הצבאי, אהב להעניק עזרה לזולת בכל תחום.

התחתן עם בחירת ליבו נופה וביחד איתה הקימו בית בכפר סלמה ברמת הגולן. נולדו להם שני בנים - קאסם ומעתוק, ילדים קטנים שהיו מאוד קשורים לאביהם ואהבו אותו מאוד, והוא היה קשור אליהם.

בחודש אוקטובר 2000 עלה עומר למוצב בהר דב ושימש כנהג הגדוד למשימות ביטחון שוטף. ביום שבת 7.1.2000, יצאו שלושה חיילים מהנדסה קרבית לפטרול שיגרתי בגבול הצפוני של מדינת ישראל בגבול לבנון, שלושת החיילים הם: עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד. בשעה 12:40 בצהריים בהגיעם לנקודת דיווח 590 בהר דב, הופעלו על הכוח שני מטעני חבלה ע"י קבוצת מחבלים מהחיזבאללה. החיילים, שנפצעו ונפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים השתמשו בסמלי ומדי האו"ם על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה.

מאז יום החטיפה לא הרשו הצלב האדום או כל גורם אחר לבקר ולבדוק את מצב החטופים ולהבטיח שהם מקבלים את הטיפול והזכויות שלהם. כל בקשה שהגיעה מכל גורם נדחתה ע"י החיזבאללה. המשפחות שלחו בדרך קבע חבילות ליקיריהם באמצעות הצלב האדום, אך החיזבאללה דחה גם את זה. למשפחות לא הגיע שום מידע על גורל יקיריהם מהחוטפים דרך אף גורם.

בחודש נובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל משפחתו של עומר לא קיבלה את ההחלטה, מכיוון שלפי דת האיסלם, חייבים שני עדים שראו את הגופה או מקום הקבר ומאז המשפחה נשארה במצב של חוסר ידע וודאות. היתומים המשיכו לשאול "איפה אבא מתי הוא חוזר", האלמנה המשיכה לחכות לבעלה ולהכין לו צלחת על שולחן האוכל, ההורים המשיכו לחכות לכל שביב של מידע על גורל בנם במשך 1210 יום, חיכו וחיכו, עד שבתאריך 29.1.2004 בשעות הלילה המאוחרות אפסה כל תקוותם בזמן שעל מרקע הטלוויזיה הוקרנו תמונת שלושת ארונות המתים המועלים על המטוס בדרכם לארץ. אז הכול נגוז וכל תקווה לראות את הבנים בחיים וגם התקווה הקטנה ביותר נגוזה. המוות באותו רגע היה ודאי. הבנים בדרך הביתה אבל לא כפי שכולם רצו - בריאים ושלמים יחזרו למשפחותיהם, אלא בארונות קבורה.

לאחר הטיסה לגרמניה ובדיקת הגופות, התברר ששלושת החיילים - עומר, בני ועדי, נהרגו ביום חטיפתם ב-7.10.2000. עומר היה בן 27 וחצי.

עם נחיתת גופות החללים בארץ, התייחדו המשפחות עם יקיריהם, כל משפחה עם יקירה. היו מחזות קורעי לב כמו הבן שאמר: "הנה אבא שלי, אבא חזר, תראו אבא שלי בא".

באותו ערב נערך טקס ממלכתי בשדה התעופה במעמד המשפחות, נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון, טקס מכובד ומרגש. למחרת היום, יום שישי 30.1.04, הובאו הבנים לקבורה. עומר נטמן בבית העלמין בכפרו סלמה בטקס צבאי. בטקס היו המון רב, משפחתו הענפה של עומר ז"ל, שבט סואעד, הוריו, אחיו, האלמנה והיתומים הקטנים - קאסם שהיה בגיל 5 בעת החטיפה ומעתוק הקטן שביום החטיפה היה בן 3 שנים בלבד, יתומים קטנים שיגדלו ללא אב, כי הם נכנסו לרשימה הארוכה של יתומי צה"ל - חבריו לנשק, מכרים מכל קצות הארץ ומכל המגזרים ובמעמד שר. המשפחה קיבלה עליה את מר גורלה וטמנה את עומר בחלקת הקבר המשפחתית באדמת המדינה שלמענה נפל.

במהלך האבל פקדו את אוהל האבלים הענק, המון רב של מבקרים מכל קצות הארץ וביניהם היו משפחתם של עדי ובני כי הם כבר התאבלו בשנת 2001 על ילדיהם, כעת באו לנחם את משפחתו של עומר וניחמו אחד את השני במר גורלם.

יהי זכרו ברוך.