קורות חיים
אלירן בן פני ויהושע (שוקי), נולד ביום י"ז בחשוון תשמ"ב (14.11.1981) בבית-החולים רמב"ם שבחיפה. בן חמישי להוריו, אח צעיר לשרון, איציק, עופר ואריק. המשפחה התגוררה בקרית אחא. בשנת 1985 נולד האח גבי, אז עברה המשפחה לערד, שם החל אלירן לבקר בגן הילדים וללמוד בבית הספר היסודי "לבאות". בערד נולדה האחות הקטנה רונית.
מאז ומתמיד אלירן היה ילד יצירתי, אהב לצייר ויותר מאוחר לכתוב סיפורים רבים במחברות אותן עיצב בעצמו כעטיפות של ספרים ואף הוסיף איורים. בבית הספר היה תלמיד טוב אך הדבר החשוב ביותר עבורו היו החברים הטובים שליוו אותו במשך שנים רבות אחרי שעזבה המשפחה את ערד ועברה למושבה מגדל הסמוכה לטבריה. במגדל למד אלירן בכיתות וי-ח' ולמרות שהיה ילד שמעולם לא התעמת או רב עם אחרים, הגן על אחיו הקטנים גבי ורונית, ועזר להם בהתאקלמות במקום החדש.
כשלמד בכיתה ט' עברה המשפחה פעם נוספת דירה והפעם למקום קרוב יחסית, ליבנאל, ואלירן המשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי "כדורי" במגמת איכות הסביבה. בתיכון "בית ירח" שבעמק הירדן למד אלירן סוציולוגיה וקולנוע, מקצועות שמאד אהב ושקד היטב על לימודיו, לאחר שהמשפחה עברה למקום המגורים הנוכחי, פוריה עלית. בכל מקום שאליו עברה המשפחה, תמיד היה אלירן ילד אהוב ואהוד ומוקף בחברים וחברות.
אלירן, בחור נאה, מצחיק, חכם ומקסים בילה את רוב זמנו בחברת בנות שרצו בקרבתו, הוא היה מעין חבר/חברה של כולם. היתה לו הגדולה להיות חבר של הרבה אנשים ולהעניק תשומת לב מיוחדת לכל אחד ואחת. כשחבריו עברו מצבים לא קלים היה אלירן עוזר ומרגיע. האנרגיה החיובית שלו היתה מידבקת. כל מצב היה ניתן לפתרון גם אם לפני כן זה נראה כסוף העולם. אלירן אהב מאד לבלות מחוץ לבית או בביקורים אצל חבריו ברחבי המדינה. היה לו חבר או חברה כמעט בכל עיר. להגיע מתל אביב לבית בפוריה היה לוקח לו שלושה ימים, כיוון שעצר לביקורים בדרך.
לאחר שסיים אלירן את לימודי התיכון, החליט לדחות את גיוסו ולעבוד במלון "גני ים המלח" שבאזור עין בוקק. שוקי אביו של אלירן עבד בעבר במלון זה כעשר שנים. אלירן נהנה מאד מעבודתו כמלצר בלובי של המלון וכמובן הכיר הרבה מאד חברים שאיתם בילה, טייל ונהנה, חברים עימם נשאר בקשר גם אחרי שעזב את המלון והתגייס לצבא.
בנובמבר 2000 התגייס אלירן לצה"ל והוצב בחיל ההנדסה ביחידת אב"כ. למרות שלא היה טיפוס צבאי במיוחד, החליט לקחת את השיתת הצבאי ברצינות ולעשות ככל שביכולתו לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר ולמלא כל משימה שהוטלה עליו. אלירן יצא לקורס מ"כים והיה סמל-מחלקה בטירונות. חייליו מעידים שתמיד שאף לשלמות ולמרות שהיה מחמיר, כל חייל יודע שלמד ממנו הרבה מאד על חיילות, ערכים והתמודדות עם מצבים לא קלים. אלירן לא ויתר לעצמו ולא עשה הנחות, היה מגיע לבסיס גם כשהיה חולה מתוך תחושת אחריות ובכדי שחייל אחר לא יצטרך לשמור במקומו. מפקדיו הכירו לו תודה בכך ששלחו אותו לקורס צניחה ולקורס נהיגה שאמור היה לעשות בזמן חופשת השחרור שלו אך לא הספיק.
לאלירן היו חברים רבים בצבא, בכל בסיס שהיה עובר אף לתקופה קצרה, היה רוכש חברים וחברות שראו בהיכרות איתו כדבר שתרם להם ושינה דברים בתפיסתם לגבי הצבא והחיים בכלל, כפי שכתב חברו, סג"מ ניר זיני: "אני גאה מאד בכך שהיכרתי בן אדם מקסים ומדהים כמוך. אני נזכר בהתרגשות בכל קורס המ"כים/ מש"קים שהיה התקופה הכי טובה בחיים שלי. אני וכל החבר'ה מהקורס חבים את כל הזמן הזה בעיקר לך. אתה האור של קורס המפקדים. לא אשכח אותך לעולם. מעריץ ואוהב את דרכיך ברמות שלא יאומנו".
חבריו מהיחידה כותבים: "אלירן היה בשבילנו כמו גזע. תמיד מרענן את ענפיו ברוח שובבה המפיצה שמחת-חיים. על כן נזכור ונאהב אותו תמיד שכן זכרו בנו ושורשיו כרוכים עמוק בחלקתנו".
בכל תקופת הצבא דאג לשמור על קשר עם חבריו מתחילת המסלול הצבאי מהם נפרד כאשר הפך למפקד וכמו כן לשמור על קשר עם כל החברים מפוריה, יבנאל, תל אביב ושאר חלקי הארץ. בסופי השבוע היה מגיע הביתה להגיד שלום, לאכול אוכל של אימא ולצאת לבקר את החברים שגרים באיזור. בחופשות היה נוסע ברחבי הארץ לביקורים אצל חברים ולטיולים. אלירן, שחבריו כינוהו בחיבה "טולי", ניצל כל רגע פנוי לנסיעות ולבילויים. הוא אהב מאוד להאזין למוזיקה ולרקוד, אהב במיוחד מוזיקה שחורה, היפ-הופ, רגאיי ודאב. לאחר השחרור מצה"ל תיכנן לנסוע לחו"ל, לשכור דירה בתל אביב וללמוד עיצוב.
את הימים האחרונים בצבא אמור היה אלירן לעשות בבסיס קליטה ומיון, לגייס חיילים, ולצאת יום יום הביתה, אך הוא בחר לחזור ליחידה שלו ולסיים את השירות עם החברים איתם התחיל את השירות ועבר את הטירונות והמסלול.
ביום כ"ו באלול תשס"ג (23.9.2003) נפל אלירן בעת מילוי תפקידו בתאונה מבצעית במוצב "שדמה" מזרחית לבית לחם כשדחפור פגע בטעות במחסום מאחוריו עמד. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. אלירן הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בטבריה. הותיר אחריו הורים ושישה אחים.
מפקדו אסף ספד לו: "אלירן היה מפקד נערץ, אשר ידע לכבוש את לבם של חייליו בזכות מנהיגותו המיוחדת ויוצאת הדופן. גם בתקופות קשות, חייליו שיצאו עמו למשימות חזרו מחייכים ונלהבים, זאת בזכות האופטימיות שהשרה סביבו בכל עת... טולי.... היה דמות מפתח בעיצוב דור מצטיין של לוחמים ולוחמות, ודרך פעולתו תהיה להם למופת לאורך כל שירותם. גם בחודשים האחרונים לשירותו, כאשר הוצע לו תפקיד נוח יותר, העדיף אלירן לשרת בלחימה יחד עם חייליו ומפקדיו, והאמין שלוחם צריך לתרום בכל דרך וזמן".
אחותו הבכורה, שרון, כותבת לו: "אלירן, בשבילי אתה תמיד אלירנצ'וק אחי הקטן, גם כשאתה עושה דברים של גדולים. אני כבר עכשיו מתגעגעת לחיוך המקסים שלך. מימיי עוד לא פגשתי אדם עם כל כך הרבה חברים וזה ברור למה, כי אתה מלא חיים ורחב לב, ונותן לכל אחד ואחד הרגשה שהוא מיוחד. אני לא יכולה לדבר עליך בזמן עבר כי אתה איתנו ותמיד תהיה כמו שאתה: יפה, בעל עיניים גדולות, חכמות וקורנות, חזק ועצמאי, אוהב את החיים ומנצל כל רגע פנוי לבילוי, אוהב להאזין למוזיקה, לרקוד ולהצטלם, ויודע מה להגיד לאמא כדי שהיא תחייך יומיים רצוף אחרי זה".
רויטל, חיילת של אלירן ספדה לו: "כשאני נזכרת בשיחת המחלקה האחרונה אני לא מתפלאת למה הרגשנו בנוח לפנות רק אליך. אתה, בניגוד לשאר ה"סגל", גילית יחס מיוחד, חם ואבהי, אוזן קשבת לכל בעיה, חבר לכל צחקוק. פשוט היה כיף להעביר איתך את הזמן. אותם החיזוקים שידעת לתת לי, אותה הביקורת שהנחתה אותי כיצד להמשיך ובאיזו דרך. תדע שאני באופן טבעי מתנהגת כמוך, בדיבור, אני משתמשת במשפטים שהיית אומר, אבל יותר מכל אני מרגישה את ההשפעה שלך עליי ברצון שלי לתרום כמה שיותר בלי להתבכיין".
אלירן נהג לתעד את הקורות אותו ביומנים, אותם כינה ארכיונים. הוא מספר אותם מ-1-10, וציין תאריך, יום ושעה.
בדף הפתיחה בארכיון מספר 1 הוא כותב: "לכל אדם חיים שונים ומשונים. כל אדם יכול לכתוב על עצמו ועל חייו ספר של ממש, לערוך ארכיון על חייו. לכן החלטתי לכתוב בפרוטרוט על חיי בגילאים החל מ-14 ולטעום מקנקן החיים אשר מה שבתוכו ומה שצופן לו העולם אין לדעת. ארכיון נפלא ופשוט זה, בשבילי אינו פשוט כלל כי אם נפלא ויקר. מרתק לחשוב שבעוד 10 שנים אשוב לקרוא בו, זו תהא חוויה נוסטלגית ומרתקת. כלל לא מדובר ביומן כי אם בדוח על מה שקורה בחיי ומה שמתרחש סביבי".