בהיוודע דבר האסון.
ואז נקטע הצחוק, ובהכרה נלחמה לה מלחמת יאוש המחשבה של "זה לא יכול להיות". והיה רצון לצבוט את הגוף עד כדי כאב, לצעוק ולהתעורר מחלום אימים שניבט דרך המסגרת השחורה והקטנה שבעיתון "רמי עדן נפל בשעת מילוי תפקידו".
ורצינו לראות אז את רמי מולנו. להביט בפניו המחייכות ולהגיד, ראית איזו בדיחה עלובה עשו ממך- אמרו שנפלת..
אבל במציאות נסענו על גבי ג'יפ מטלטל אי שם ברחבי הארץ הגדולה, והעיניים לא ניתקו מהמודעה שאמרה בפשטות, אכזרית- "ההלויה תצא היום.."
הסרן שישב על ידנו אמר שזה יכול להיות מישהו אחר שאנחנו לא מכירים, ובכלל רמי יש יותר מאחד.. אבל אנחנו לא האמנו והעיניים לא משו מיציקות העופרת השחורה.
ורצינו, רצינו לחזור אז אל אותם ימים שלווים של ביה"ס וגן, ימים שנראו אז רחוקים. וביקשנו אז לא להיות חיילים שהם מילה נרדפת לגברים. מה שכביכול מחייב לא להזיל דמעה גם כשמת חבר טוב.
סג"מ צעיר שח בקול עצוב שגם לו היה חבר שנפל. אך מה שהסג"מ לא ידע זה שאנחנו רק שלושה חודשים בצבא וכבר מאבדים חברים.
ומה שהחיילים בג'יפ לא ידעו זה שאתה רמי ראינו רק ביום שישי ופתאום ביום חמישי שלאחריו פותחים עיתון שנקנה במקרה וכך, אכזרי ופתאומי מתנוסס השם במסגרת שחורה.
כבולים במסגרת התפקיד הצבאי המחייב להשאר גם ברגע זה צלול וקר רוח, מנסים להאזין למילות הניחומים של הסרן שהשמיע את פילוסופית החיים הצבאית ש"החברים נופלים למען המשך קיומה של המדינה".
ניסינו להמשיך ולחשוב בהגיון. רק שבאיזה פינה שבלב התמרדה לה מחשבה קטנה, שאלה בלתי נפתרת- למה?