סמ"ר משה כרסנטי ז"ל

באותה שנה שמושיקו נהרג, יושבת אמא תקוה ומעלה זכרונות בכתב על מושיקו.

משה'לה בני יקירי בן זקוני - ילד של מלחמות

בעיצומם של ימי מלחמה, בלווית הדי נפץ וירי כדורים - נולדת ובעיצומם של קרבות הבלימה ברמת הגולן - תחת אש צולבת וירי פגזים - נפלת.
משה בני פקח לראשונה את עיניו בפברואר 1948 בטבריה ואת כל ימיו חי במושבה מגדל, כילד טבע אמיתי, הוא חי נשם ואהב את האדמה הזו שלמענה נפל, מי כמוהו ידע להעריך כל שעל אדמה מאדמת הארץ הזו. ומי כמוהו טיפח כל רגב מרגביה הקשים של אדמת הגליל. עוד בטרם ידע ללכת - ידע לחרוש לזרוע ולקצור.
אהבת הגליל היתה בליבו, ותכול הכנרת ניבט מעניו באחד מאותם עצים זקופים וחסונים הגדלים על שפת הכנרת - כך צמח אף הוא, גבוה וחסון, קונה את הלב ביופיו וכובש את הנפש בצחוקו הוא היה דור שמיני בארץ - סמל הצבר הטיפוסי. דק וגבוה, שזוף וספורטאי מעולה, חייכן ועוקצני, בעל חוש הומור דק, חכמת חיים של מבוגר מזה - ונאיביות של נער מזה.
עוד בטרם הספקנו לחוות ממנו עד תום, וכבר היה לעלם, וכבר חייל, כאחיו לפניו, התגייס לשיריון, החטיף למספר שנים את המחרשה בטנק.
את טבילת האש הראשונה שלו עשה במלחמת ששת הימים באוגדתו של אריק שרון - ואין צורך להוסיף ולפרט בדבר - ההיסטוריה עשתה זאת.
כנער עזב את ביתו - וכגבר חזר אלינו, איש לא ידע מה בנפשו והוא לא היה איש מכלום! מאוחר יותר נודע לנו מפי חבריו על גבורתו במלחמה, ועל עוז הנפש וההקרבה שמתגלים רק במקומות כאלו ושעליה יכולים להעיד רק חברים לנשק.
עם גמר שרותו הצבאי עשה את חשבון הנפש והחליט לדחות את חלומו מילדות - עבודת האדמה ולמצוא את פרנסתו בדרך אחרת. הוא נשא לאשה את חברתו שרה, ולימים נולד לו בנו יחידו - גיא. והחל לעבוד כנהג אוטובוס באגד.
משה לא היה איש השרות שהחליט משהו, שקד לבצעו על הצד הטוב ביותר. כך גם התמסר לעבודתו בנהגות. מהשעות המוקדמות ביותר עד לחצות הליל, נסע בכל רחבי הגליל, ובהיותו מטבעו בחור חביב ומקסים הוא הכיר במסגרת עבודתו זו עשרות ומאות אנשים וידידים מכל רחבי הארץ, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו מהמבט הכחול השובבני שבעניו והחיוך האירוני שהיה כה אופייני לו למושיקו.