אהוד
התחלתי את המכתב הזה בערך 8 פעמים ובכל פעם מחדש אני נתקע עם מחנק בגרון וצמרמורת המטפסת מחדש בכל גופי.
אני מנסה לעשות את זה מושלם, כאילו שזה יועיל, כאילו שעוד מעט אתה חוזר ותקרא את מה שכתבתי, כאילו שתגיד איזה טמבל הייתי, כל כך אהבו אותי, וכל כך הייתי חשוב.
אך המכתב הזה יחסך ממך ויישאר לכל אלה שהשארת פה בוכים, מה שנשאר חנו בסוף זה קובץ המכתבים הזה שהצוות כתב, קומץ הזיכרונות שאסופים לנו בתוך הלב.
אולי זאת הזדמנות טובה לפרוק את כל הכעס שיש בי כעס שרק מגביר ומחמיר את העצב. כל הזיכרונות שצפים בי בכל פעם ששיר של משינה מתנגן, בכל פעם בדרכך לצפון כשמופיע השלט: טבריה 42 ק"מ, אבל כשצפים הזיכרונות אני לא יכול שלא לזכור גם את אימא שלך מעל הקבר ואת אבא שלך עם החולצה הקרועה והצוות שעומד מסביב בהלם ונשאר גם הרבה אחרי שכולם הלכו.
הזיכרונות שלנו זה כל מה שנשאר עכשיו ואני זוכר את הדברים כל כך בבירור כאילו שהעצב מחדד את הזיכרון. אני זוכר את הנסיעה למו"ס לעשות היתר נהיגה עם הנגד הדביל שלקח אותנו לסידורים שלו בבאר שבע. ואת אותו יום ראשון יומיים לפני שיצאנו הביתה ושיר של משינה התנגן ברקע מוחה בתוקף ומגן על הלהקה האהובה עליך ואיך באותו יום עלית על טרמפ עם אבי ונעלמת לי לתמיד, אילו ידעתי אז לא הייתי מכפר, את החיבוק האחרון והייתי מחבק אותך, אחי, עד אין סוף, עד שהיית מבין עד כמה אהוב וכמה חשוב אתה...
אמרתי קודם שאני כועס אז אני כן, איך יכולת להשאיר אותנו לבד עם כל הזיכרונות, כל כך מוקדם הרי אלו זיכרונות שצריך לחלוק ביחד עוד 20 שנה להסתכל אחורה ולצחוק, אתה מבין? לצחוק!
לא לבכות!
היית לי חבר, היית לי אחר, אוהב אותך לנצח.
אלון