רב"ט אהוד נחום ז"ל

אהוד

אני מתגעגע אליך. השרות הצבאי יצר בינינו קשר וחברות שקשה לוותר עליהם. שרות שיכל להיות ארוך בהרבה יותר, אלא שאתה קטעת אותו. כששמת קיץ לחייך... בחרת בפתרון הקל פתרון שאנשים פחדנים וחלשים, שלא מסוגלים להתמודד עם הבעיות שלהם. אם היית לרגע חושב על המשפחה, החברים, הצוות וכל מי שסובב אותך, על הכאב והצער שגרמת לנו כשבכינו את מותך הלא צפוי, לא היית נוסע לאילת באותו יום ארור. אנחנו לא מבינים מה עבר לך בראש באותם רגעים השארת אותנו המומים. נתת לחברה להזיע המון ולא מאיזה מסע או ניווט, אלא כדי לכסות אותך בעפר. קרבת אותנו אל התמונות מהעיתון, שאנחנו רוצים כל כך להתרחק ולא היית חלק מהם, של החיילים עם הכומתות האדומות שעומדים על הקבר הפתוח של החבר שלהם. חיים בתקווה אבודה שהמשפט " אהוד נחום נמצא בבוקר ללא רוח חיים" אינו נכון.
אמרתי לך אהוד שתמיד אתה צריך להרים את הראש, לחייך ולהיות גאה במה שאתה. שאתה יכול להתפנות אליי ואל עוד המון אנשים, בכל בעיה שמציקה לך כי אנחנו באמת אוהבים אותך.
היית מקור לגאווה להורים ולחברים ועכשיו אהוד, אני מצטער, אבל אני מתבייש בך. מתבייש במה שעשית.
לעולן לא אשכח את הילד שתמיד רצה את טובת האחרים רק אחר כך את טובתו שלו.
לכן אהוד כשאני חושב על ההורים שלך אני לא מבין למה לעזאזל ירית בעצמך כי זה מעשה אגואיסטי וזה לא אתה. לא מתאים לך.
כל פעם שמסתכלים על התמונות רואים את הילד שהחיוך עלה על פניו מדי פעם היה ממלא באושר את כולם.
רואים את החבר, החובש, הצלף והלוחם. נזכרים במוסיקה ובהומור שאהבת לשמוע. לא אשכח את הלילה בו זכיתי להיות בן זוג שלך, בניווט האחרון בחייך, שהיה כל כך ארוך, ושנראה כנצח כאילו מישהו רצה שנישאר כמה שיותר ביחד לפני שניפרד.
החיים היו לפניך ועוד לא בן 20 קטעת אותם אבל אני לא אשכח לעולם.
אני מתגעגע אליך, כועס שעזבת, ואוהב אותך מאד.

יניב סבן