בסוף אפריל 1941 כשהמערכה של צבאות הברית ביון עמדה להיגמר בקטסטרופה, מספרנו היה שם כ-1500 חיילים עברים וביניהם שמונה קצינים ישראלים, אחרי הרגע האיום בו נפלנו בשבי נוכחנו כי מספרנו פחת במאתיים ומשמונה הקצינים נשארו רק החבר יצחק בן-אהרון ואנוכי.
כשהעבירונו למוצר קורינט הופיע אחרי יומיים גם הקצין נתן גרשוני, פניו הביעו את אותה הבעה הידועה בשבי: שלוה פנימית ובוז לסביבתו. כששאלתיו כיצד נתפס? ענה בפשטות: אחרי שעזבתיכם, עליתי לראש ההר וכשראיתיכם הולכים בשבי, החלטתי לא לעזבכם".
במשך שלוש השנים הבאות חיינו יחד בארבעה מחנות שבי גרמניים, ברחבי גרמניה. באותן שנים הכרתי את העילוי שבנתן גרשוני זו היתה נפש עדינה ואצילה בגוף אתלטי להפליא. גרשוני היה מחונן בתפיסה שכלית עצומה, בעיקר במתמטיקה ובפיזיקה, שפות וראית הנולד הפוליטי.
היה זה מעשה יום-יום במשך כל שנות השבי כשקצינים בריטים מהנדסים, מורים, אקדמאים, היו באים לחדרנו לשמוע הרצאות ובאורים מנתן גרשוני במתמטיקה גבוהה ובפיסיקה. אף על פי שהיו בשבי קצינים ערבים מהארץ ומצפון אפריקה נבחר נתן גרשוני למורה לערבית הודות לבקיאותו בשפה זו.
ובכל זאת לא יכול היה להשלים עם השבי והיה מתהלך בו כנמר בסוגר, פעם הצליח לברוח, אבל נתפס והוחזר למחנה מוכה בידי תופסיו.
הוא תכנן תוכנית נועזת לברוח שנית ע"י בניית דאון והמראה בו מגג המבצר, לפי כל החישובים המתמטיים היה מצליח לצאת מן המבצר, אבל אילו הגרמנים היו תופסים את הקצין היהודי שנית... לא היינו רואים אותו לעולמים.
למזלנו נחיתת צבאות הברית במערב הצליחה ומועד שחרורנו הלך וקרב ונתן הזדיין בסבלנות ככולנו.
לכשהגענו לאנגליה חופשיים גרשוני המשיך להיות בודד. מרירות ארבע שנות השבי והעוול שנעשה לכל צעיר בתקופה זו, נשאר חרוט בלבו, הבדידות החלה לפוג מיום פגישתו במנצ'סטר בצעירה פמלה ויגודור, גרשוני כבש את לבה והיא הבטיחה לעזוב את עושר בית הוריה וללכת אחריו להיות חלוצה בארץ-ישראל.
חלום יפה זה התגשם, אבל תקופתו היתה קצרה. בבואם לארץ נתן גרשוני קרא לו בשם הסמלי "יריב". כשהחלה מלחמת השחרור של צה"ל, גרשוני התגייס מיד, בזמן המצור על מנרה, הפקד עליו בפזיזות ותפקידו היה לקשר את מנרה עם שאר הגליל. גרשוני טען שגורלו נחרץ והוא לא יחזור. כן היה הוא נפל קורבן במלחמת שחרור הגליל.
יהי זכרו ברוך
חברו
שמעון הכהן.