לצערנו, לדאבוננו הגדול נראה כאילו הורגלנו לרשום רשימות, לספר זכרונות, לשורר שירים, לחרוז מחרוזות, לשבח ולהלל את הנופלים. כאילו לוקחים אנו את אותם הבחורים, מסירים מעליהם את הטבעי שבאדם והופכים אותם לאל-טבעי.
את תדמיתו של יוסי קשה לשנות כי יוסי היה טבעי, ככה כמו שהוא, וקשור אל הטבע באופן בלתי אמצעי. יוסי מהלך על שתיים והוא בשר ודם לכל דבר. הצד החזק שבו הוא דופק החיים. יוסי אוהב את החיים, אוהב לטעום ולנסות, לחפש דרכו מתוך בקורת על הסביבה ועל עצמו. וכל זאת הוא עושה מבלי שמאבד את חוש ההומור לרגע.
עבדתי עם יוסי חודשים מספר לפני התגייסותנו לצה"ל. אני ניהלתי בי"ס לילדים חרשים בחיפה, ויוסי הגיע אלי, בסתם יום של חול, ככה, בלי גינונים, כדרכו. נו, יוסי רוצה לעזור לי בעבודה, אמרתי לו: מהיום אתה מורה לילדים חרשים. בלי בעיות, החיוניות שבו מיד עמדה לו. יוסי מתמקם בעבודה, הילדים אוהבים ומעריצים אותו. "עם המורות יש לי בעיות... הבחורות מתאהבות..." יוסי מודאג... "אם הן תדענה את גילי הצעיר..." החלטנו לשמור בסוד שהגברתן הזה עדיין לא מלאו לו 18 שנים...
עם גיוסו לצה"ל היתה ההפתעה גדולה בבית הספר, ההפסקות לפתע נראו חוורות, שקטות מדי, המורות הרגישו בחסרונו, התלמידים שאלו אותי איפה המורה?
- ואני עצמי הרהרתי, מה יש באותו יוסי, שכה נעים להמצא בחברתו? ואני זוכרת שכך הרגשתי אז - היוסי הזה מסוג הטפוסים שהיכן שזקוקים להם שם הם נמצאים. באותה תקופה קצרה שהיה יוסי בבית הספר הוא היה בכל מקום, בכל פינה... הצטרכתי לתקן דבר מה, הנה יוסי לידי עם פטיש ומספרים, עוד אנחנו שוקלים איך והיכן להקים במה להצגה ויוסי כבר מקים את הבמה.
- החיוניות שבו, הטבעיות, הטוב, החיוך הזה...
רגע של הומור שמתמשך לו עד אין סוף... השאיר אחריו יוסי בימים ההם עם עזיבתו את בית הספר. הזכרנו יוסי, וחייכנו.
כיום כשאני מתרכזת באישיותו, עולים בי ביתר שאת פגישותי איתו, וכמובן אותן פגישות על כוס קפה בחיק המשפחה וכשאנו יושבים וטועמים מפרי עמל כפיים של סב, אב ונכד - האם יוסי כמו שהוא לא נמצא בכל פינה? הלא אשר הוא זרע - צומח ומלבלב...
וזכרו מלב אל לב.
אילנה שילוני
חיפה