קורות חיים
האב מרדכי אזוולוס בן פנינה ופנחס אזוולוס ז"ל דור שישי בארץ ממגורשי ספרד שהיגרו לאלג'יריה ועלו לארץ לפני כ-300 שנה. רוב המשפחה התיישבה בטבריה ועסקה בדייג, ואבי פנחס עסק בהדרכה בדייג בקיבוצים מסביב לכנרת. אני נולדתי בטבריה והתחנכתי בה, עד גיוסי לצה"ל ועסקתי בדייג כ-6 שנים, מאז ועד היום אני עוסק כמפעיל ציוד מכני כבד בחב' אבן וסיד במחצבת גולני. האמא זהבה אזוולוס בת רבקה ז"ל ומשה כהן, עלו לארץ בעליה מעירק בשנת 1951 אחרי המעברות, עברו להתגורר בקרית-מוצקין עד היום. היא התחנכה שם ואחרי כן עבדה במפעלים שבמקום ועזרה בפרנסת הבית אחרי היכרות של שנה התחתנו בשנת 1962. נולדו לנו 2 בנים ו-2 בנות.
הבן הבכור פנחס למד בבית הספר היסודי 'ארליך', ותיכון למד בבית ספר 'שמשון'. לאחר השיחרור עבד כטכנאי קרור. ולאחר מכן החל לעבוד בחברת חשמל ברשת, בעקבות תאונת עבודה, נפל מעמוד חשמל, ונפצע קשה מאוד נאלץ לעבוד בעבודה משרדית גם במסגרת חב' חשמל. פנחס נשוי עם ילדה.
רבקה הבת השניה למדה גם כן בבית-ספר יסודי 'ארליך' ותיכון למדה בבית-ספר 'מקיף עמל'. לאחר הלימודים עבדה כפקידה בבנק הפועלים נכון להיום היא עובדת כפקידה, במוסך לפחחות וצבע, רבקה נשואה עם ילד.
הבת השלישית פנינה למדה בבית ספר יסודי ב'ארליך' ותיכון למדה ב'מקיף עמל', בתום השירות הצבאי, היא עבדה בבנק לאומי. לאחר כשנתיים היא עזבה והלכה ללמוד במכללת תל-חי אדריכלות והנדסאות ומחוסר עבודה באזור היא חזרה לעבוד בבנק הפועלים פנינה נשואה עם ילדה.
את הבן הרביעי והמיוחד משה חי ז"ל חשבנו אם כדאי להביא עוד ילד במצב הכלכלי, לאור ההוצאות וההשקעה בחינוך הילדים, ואני זוכר שהעלתי את הרעיון ואמרתי לאשתי זהבה שלאור המצב הביטחוני שיש לנו במדינה והמלחמות חייבים עוד ילד.
אשתי נכנסה להריון ונולד לנו בננו משה חי ז"ל.
משה בני נקרא על-שם אחי משה ז"ל, שנהרג בשנת 1951, את השם החלטנו לקרוא לבננו כאשר במשך ההריון אשתי חלמה על אחי, מבקש שיקראו בשמו. התלבטנו עם השם, והחלום חזר על עצמו מספר פעמים ובסופו של דבר החלטנו על השם משה כשמו של אחי ז"ל.
בני משה גדל בבית חם איכותי מבחינת המוסר, בחיים, בעבודה, ובבית בחיי היום יום. משה גדל והגיע לגנון ובמהלך השנה הזו קרתה למשה, תאונת דרכים כאשר רכב פגע בו, משה שכב כחודש ימים בבית חולים עקב שבר בירך ולאחר תקופה קצרה משה הבריא לחלוטין. עקב התאונה הזו הוספנו לו את השם משה חי. וכך עברה לה שנה ומשה גדל, ואחרי זה הלך לגן חובה וגדל לתפארת, הן בגופו והן בנפשו וכבר אז נראה שחריצותו ועזרתו לכל הבאים בקשר עמו, הן במשפחה והן עם חברים.
משה הגיע לבית ספר 'ארליך' בטבריה, והיה לתלמיד טוב ומוצלח עזר לחבריו, והתנדב לסייע לחברו הטוב אמיר, והיה מידי יום בבוקר עובר לביתו של אמיר ומלווה אותו עד הכיתה ואמו של אמיר סמכה על משה.
השנים חלפו מהר, וההנאה היתה גדולה לראות אותו מתפתח יפה בכל התחומים, ובכתה ה' רכשנו מחשב ביתי שהוא השתלט עליו במהירות ללא הכנה מוקדמת, והיה מסוגל לבצע תיקונים וכיוונים שהיו נגרמים עקב הפעלת המחשב.
וכל ילד בכתה שהיתה לו בעיה עם המחשב היה מתקשר למשה עם תקלות ובעיות ומשה היה מסייע ומדריך אותו דרך הטלפון, ואם הבעיה לא היתה נפתרת משה היה מגיע אל אותו תלמיד הביתה, ומתקן לו את המחשב.
כך במהלך כל שנות לימודיו, בבית-הספר היסודי. לאחר סיום 8 שנות לימוד בבית-הספר היסודי החלו חיפושים על דרך שבה משה חי ז"ל ימשיך את לימודיו בתיכון.
חשבנו יחד והגענו לפנימיה "כפר סיטרין" משה עבר את מבחני הכניסה לפנימיה לכיתה ט'.
עם כל הקושי שהיה בהרחקתו מהבית החם שהיה בו, ידעתי שהוא יקבל חינוך דתי מעולה, כי משה חי היה תלמיד שלא אהב לדגור בלימודים וזה שהביא אותי לחשוב על פנימיה.
וידעתי שלילד יש ראש בריא ופתוח, וקלט במהירות דברים וזה הוכח לי בתעודות שהיה מביא בסוף שנת הלימודים.
מלבד הציונים הטובים כולם אהבו אותו, כחבר, וכשותף לחדר, כפי שאמרו לי התלמידים שלמדו איתו בפנימיה, ששמר מאוד על הנקיון, הן בגופו והן בנפשו וגם על הסביבה שהיה בה.
משה אף פעם לא היה מוכן להשלים עם דברים שלא ניראו לו ובדברים האלה היה עקשן, וכך התמיד בלימודיו והגיע להיות תלמיד מצטיין בבית-הספר, וכצ'ופר קיבל מבית-הספר הפלגה לטורקיה שבה נהנה מאוד וצילם את המסע, ואת המקומות שהיה בהם.
ולפתע הגיע משבר של כיתה י"א, והוא חשב לחזור וללמוד בבית-הספר מקיף עמל בטבריה, האמת שכמעט הסכמתי ושמחתי לכך שהוא יהיה איתנו בבית משה אמר לי אבא עכשיו אני אלמד כמו שצריך ואין לך מה לדאוג. משה הלך לבד לבית-ספר מקיף עמל והתענין מהי רמת הלימודים בבית-ספר זה, בחופשה שלקח מהפנימיה ולאחר בדיקה, הוא הגיע ואמר לי אבא רמת הלימודים נמוכה מאוד ולא כדאי לי לחזור לטבריה. אני אמשיך ללמוד בפנימיה.
והוא ניצל את החופש הגדול, בשייט, סקי, ודייג שהוא אהב הרבה, משה חי ז"ל אהב את הכנרת, והיינו יוצאים בחופשות שלו לכנרת לדייג ומנגל עם בשר על האש, משה היה בשלן מעולה וידע כמעט כל דבר לעשות. בפנימיה בחורף היה עושה מרקים, וטוסטים על כך סיפרו לי חבריו לכיתה, שתמיד דאג לכולם ורק אחרי שכולם אכלו, הוא היה דואג לעצמו. והנה חלפה לה עוד שנה, ומשה הגיע לכיתה י"ב וחשבנו על המשך הדרך בלימודים, אם להמשיך לכיתה י"ג? או לסיים ולהתגייס, או שלאחר הגיוס להמשיך ללמוד, והגענו למסקנה שעדיף להמשיך בלימודים, וזה היה כרוך בהסכמת הצבא להמשך הלימודים, והיות והוא היה תלמיד מצטיין אישרו לו להמשיך לכיתה י"ג, ולאחר מכן י"ד.
משה סיים את לימודיו בציונים טובים מאוד, וקבל דיפלומה של הנדסאי, ותעודה של מורה בכיר ממוסמך ועם זה הוא התגייס לצה"ל כהנדסאי אלקטרוניקה.
משה היה בחור משכמו ומעלה, גם פיזית וגם מנטלית הוא היה איש חברה וידע לתת מעצמו את המקסימום בכל פעילות שהיה שוטף לה, אם חברתית באירגון קניות ואירגון מסיבות בבית-הספר, וגם לאחר מכן בצבא ובין חבריו, ולכן כולם אהבו אותו והעריכו אותו.
משה התגייס לצה"ל לחיל הקשר והאלקטרוניקה, הוא הוכשר כטכנאי קשתות מערכת לגילוי מסתננים על גבול ישראל, סוריה וירדן, על שטח מהחרמון עד קצה הירדן והבקעה והוצב בפלוגת רמת-הגולן, ותוך תקופה קצרה ולמרות שהיה צעיר הוא היה בין הטכנאים הטובים בגדוד.
משה קיבל את הפיקוד על המעבדה ועל כל הצוותים שהיו בגיזרה, וכמובן גם כמפקד מעבדה דאג לכל החיילים שהיו איתו, אם זה באוכל ואם בסידורים מקצועיים, חברתיים, ואישיים, הוא נתן את כל הנשמה שלו כמפקד מעבדה, ואני זוכר בימים שהיה בבית, בלילות עד השעות הקטנות של הלילה הוא היה עם הפלאפון שלו מתקשר למוצבים ושואל מה נשמע? ואם יש בעיות ואם הכל בסדר, החיילות אשר ממקומות במוצבים היו מעידות עליו שהוא היה ממש "קוסם", כל בעיה או תקלה מקצועית הוא היה פותר במהירות ולשביעות רצונם של כל החיילים ומפקדי הפלוגה במהירות מדהימה.
ארבעה מפקדים עברו בפלוגה, ולמעשה לא היה להם הרבה מה לעשות כי הוא היה היוזם, והמבצע של כל הפעילות בגזרה שלו ועל זה הוא קיבל את אות החייל המצטיין.
משה חי ז"ל היה גאה בזה ושמח מאוד על כך, כמעט ושלא הלכנו לטקס קבלת התעודה, והיה חשוב לו מאוד שאנו ההורים נהיה נוכחים בטקס, ובזמן קבלת התעודה, ואפילו התעקש, הגענו לטקס וגם צילמנו אותו בוידאו בזמן הטקס ויש לנו מזכרת מיום זה.
המ"פ שלו ליאת המליצה לשלוח אותו לקורס קצינים, ובהמלצה היה כתוב על כל הדרישות בטופס וסעיפיו מצטיין, מצטיין, וכך סיים משה את שרותו הסדיר, ונכנס לשרות קבע כמפקד מעבדה בדרגת סמ"ר. ולאחר ראיון עם המג"ד על עתידו בצה"ל ניתנה למשה חי ז"ל המלצה לקורס קצינים והמשך לימודים בצה"ל.
הוא לא היה מעוניין להמשיך ולשרת משה אמר לי אבא יש לי מקצוע טוב ביד, ויש לי חברים רבים בכל מיני מקומות עבודה, אני יכול להסתדר בכל מקום, ולהתקדם בחיים כי בצה"ל כולם ראש קטן, מעטים שהיה איכפת להם מה קורה בצבא, ובגלל זה הוא רצה לצאת לחיים האזרחיים. הצבא כדי לא "לפספס" אותו ועוד שני טכנאים החתים אותם על שס"ן ללא ידיעתם במקום על קבע, מאחר ולא היו תקנים, דבר שלא הבטיח שום ביטוח חיים במקרה של פגיעה, משה פנה לקצינת העיר בטבריה, ולאחר בירור הדברים הוא שלח מכתב לקצין קבילות חיילים ובו הוא מעלה את כל הסיכונים הכרוכים במצב מעין זה, משה שאל פרקליט צבאי, והפרקליט אימת את חששו של משה ויתכן כי היתה למשה הרגשה שיקרה לו משהו במשך שירותו, הוא מציין את זה במכתב ששלח "כי אם אהרג או אפצע לי יהיה לי ביטוח". לאחר ברור שני עם קצינת העיר סודר עניין הקבע והוא המשיך לשרת ברמת הגולן כמפקד מעבדה.
כחודשיים לפני המקרה התחלף מ"פ חדש בשם צבי, שכנראה היה לו זמן להכנס לתפקיד, צבי ראה שמשה חי ז"ל ארגן את העבודה בפלוגה וסמך עליו, ובמשך חודשיים הם עבדו בשטח ללא נהג, כשהם נוהגים ועובדים מסביב לשעון.
מאחר ולחצו על המ"פ צבי שהוא לא משתלט על העבודה, החליט שהם לא נחים לא ביום ולא בלילה כדי להשלים את המשימה שהוטלה על המ"פ צבי, והוא משיקול דעת מוטעה לא נח ולא נתן למשה חי ז"ל ולחמו קרן ז"ל לנוח.
וביום רביעי 5.6.96 בשעה 6.15 לערך, בשעת בוקר לאחר סיור שהחל ברמה, והגיעו עד הביקעה, עברו בלילה ההוא את המוצבים, ובדרך כלל הם היו מתחילים את הסיור, מהמוצב הרחוק ביותר ומתקרבים חזרה לבסיס, אך הם עשו את זה להפך, התחילו מהמוצב הקרוב ביותר אל הרחוק, ולפנות בוקר כשהם גמורים מאפיסת כוחות ושינה, כמו כן שיקול גרוע מאוד של צבי המ"פ, אילו בסוף העבודה הם היו ישנים שעה או שעתיים במוצב האחרון שאליו הגיעו, היום הם היו איתנו בין החיים, אבל שיקול גרוע ומזל רע, כשהם שלושתם ישנים בתוך הפיז'ו טנדר, שנסעו בו וצבי נוהג כאשר הוא רדום וכ-3 ק"מ לפני הבסיס בצמח כאשר צבי נוהג ומשה חי ז"ל וקרן חמו ז"ל ישנים שנת ישרים, ועיפים, סטה צבי בפתאומיות שבר את ההגה מימין הכביש לצד שמאל, ע"י קיבוץ בית זרע בשעה 6.15 בערך ונכנס בעץ זית לצד הדרך, משה חי ז"ל וקרן חמו ז"ל נהרגו בשנתם הם אפילו לא הספיקו להתעורר מהתאונה, וכאשר הגיעו צוות הרופאים לא נשאר אלה לקבוע את מותם של יקירנו משה חי ז"ל וקרן חמו ז"ל יהי זכרם ברוך וינוחו בשלום על משכבם ותהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.
המ"פ צבי לאחר הפציעה יצא מכל זה בסדר, הוא ניסה לבקש סליחה על מה שקרה, אבל קשה היה לנו לדבר איתו כהורים, ואמרתי לו ששני נשמות זכות וטהורות, הלכו כך סתם בגלל שיקול דעת גרוע שלו, ומי אני שאסלח לו? והוא התנצל שלחצו אותו גם המג"ד וגם הסמג"ד ולא אישרו לו נהג ואילו היה מקבל נהג הוא היה נח ביום, והיה בטוח יותר לכל הצוות שלהם. אבל למרות כל הבקשות, לא אושרו והוא כעס ואמר לי שיום אחרי התאונה היה כבר נהג בפלוגה.
ועל זה אני אומר: שחייבים אותם מפקדים לתת את הדין על זה, ולא חשוב איזה דרגה תהיה להם.
אנחנו מחכים לתוצאות ועדת החקירה של התאונה, אם זה ע"י מצ"ח או משטרת ישראל. ואני כהורה תקווה שהאחראיים על המחדל הזה יתנו את הדין, ולא נראה סרט חוזר של ועדות חקירה בצה"ל, אשר מרחו את תוצאות החקירה לכיוונים שונים, וכל החקירה תשובש ולא יגעו באשמים שהם המפקדים הישירים של הפלוגה, כי אני איבדתי בן יקר, השקעתי בו את חיי ואת נשמתי והוא היה יקר כיפליים בגלל אישיותו המיוחדת ומסירותו בבית ובמשפחה.
כאבי המשפחה עבדתי קשה גם כשהייתי חולה הייתי אומר: חבל לי אני רוצה לתת לילדים, שילמדו ויתקדמו בחיים, והייתי הולך לעבודה אפילו לבית הבראה אף פעם לא יצאתי, כי אמרתי לא חשוב העיקר שהילדים ילמדו, ויתקדמו ויצליחו בחיים, אם יש הורים שמצפים מהילדים שלהם את כל מה שהורים מבקשים מהילדים. אני הוא אחד ההורים שהתפללתי כל החיים לילד הזה, משה חי ז"ל והיו לי ציפיות ממנו שידעתי שיש בו פוטנציאל עצום של ידע ומקצועיות. היה לו ראש בריא, ידי זהב ולב יהלום, והמילה הכי שגורה בפי היום כאבא של משה חי ז"ל, חבל, חבל, חבל, חבל, חבל, חבל, עד אין סוף...
ולהנצחת שמו של בני משה חי ז"ל שהוא על שמו של אחי ז"ל, וגם הוא נפל בצה"ל בשנת 1951 בקרבות תל מוטילה, החלפתי את שם בית הכנסת בי"ח שבו אני וגם כל ילדיי התפללו בו וגם בני משה חי ז"ל שהיה מנקה ומסדר את בית הכנסת כאשר הגיע לחופשות מהפנימיה, והצבא ודאג לסדר את החשמל ואת שעון השבת ומבריק את בית-הכנסת.
שמו של בית-הכנסת היום "תפארת משה חי ז"ל" הכנסנו לוח זיכרון על שמו ועל שמה של קרן חמו ז"ל ומנורה גדולה על שמם ואני מקווה בעזרת השם שנעשה לו עוד כמה הנצחות יפות. גם בפנימיה הטכנולוגית בכפר ציטרין הנציחו חבריו בסלע עם כתוביות את שמו, והרב של הפנימיה הבטיח שישים את תמונת משה חי ז"ל במעבדה של כתה י"ד הנדסאים לאלקטרוניקה בפנימיה.
יהי זכרו ברוך!