מרכוס בן-חיים ז"ל

קורות חיים

מרכוס, בן חנה ואליהו, נולד בטנג'יר שבמרוקו הספרדית בי"ד בסיוון תרצ"ד (28.05.1934). גדל בטנג'יר, למד בבית הספר היסודי "אליאנס", ובשנת 1950 עלה לישראל דרך צרפת במסגרת "עליית הנוער".

בארץ מרכוס נקלט בקיבוץ גשר, שם המשיך בלימודיו התיכוניים. בשנת 1952 התגייס לצה"ל, ובתום שלוש שנות שירות שב לקיבוץ. הוא נשלח ללימודים בסמינר אפעל, שם למד להיות מדריך נוער. מרכוס שב לקיבוץ, ובשנתיים הבאות עסק בהדרכת השכבה הבוגרת של גשר, וכן נשלח מטעם הקיבוץ להדריך נוער בבית שאן.

בשנת 1955 מרכוס נישא לאסתר (לבית פלוס). בספטמבר 1956 נולדה הבת דקלה, וכעבור כשנה עברה המשפחה לטבריה. בחודש יולי 1959 נולד הבן רם, ובפברואר 1964 הבן רון.

מרכוס החל לעבוד בעיריית טבריה כמנהל מחלקת הנוער, מחלקה שהוא הקים את התשתית לה. במקביל לעבודתו מצא את הזמן להשתלם בקורסים שונים באוניברסיטת תל אביב. לימים הפכה המחלקה להיות המחלקה לאמנות, נוער וספורט, במסגרתה פעלו תנועות הנוער השונות, מרכזי האמנות והנוער, תזמורת הנוער ולהקות מחול עירוניות, מרכזי ספורט ומרכזי חברים שכונתיים.

המחלקה, בהנהלתו של מרכוס, הוציאה לפועל את מרתון טבריה הבינלאומי, חידוני תנ"ך אזוריים לנוער, טקסי ימי עצמאות וימי זיכרון ואירועים עירוניים שונים.

מרכוס גם הקים וטיפח את היחידה לטיפול בנוער מנותק, ובנוסף מילא בהתנדבות שורה של תפקידים בקהילה – היה פעיל ב"אילן", פעיל ב"אגודה למלחמה בסרטן", רכז במשמר האזרחי ויו"ר פס"ח (פינוי, סעד, חללים, ארגון לשעת חירום).

על פעילותו המסורה והברוכה במסגרת החינוך הבלתי-פורמלי הוענקו למרכוס תעודות הערכה והוקרה, באירועים במעמד שר החינוך ונכבדים נוספים.

ביום שישי בערב, ד' בשבט תשנ"א (18.01.1991), יומיים לאחר תחילת מלחמת המפרץ בין ארצות הברית ובעלות בריתה לבין עיראק, נשמעו אזעקות ברחבי הארץ ונורו טילי סקאד ראשונים מעיראק לעבר ישראל. מרכוס נפטר באותו ערב מדום לב.

בן 56 במותו. מרכוס הותיר אישה, שלושה ילדים ונכדים. הובא למנוחות בבית העלמין בטבריה.

ספד למרכוס יוסי פרץ, ראש העיר טבריה: "מרכוס הקדיש את כל חייו למען העיר ולמען תושביה בנמרצות וללא סייג. פעילותו הנמרצת ביטאה את כשרונו הרב, את ההמשכיות, החזון, הביטחון וכמובן נעורים וחיוניות לאין סוף. רק מי שעבד קרוב אליו יכול היה לחוש באישיותו המיוחדת, שהשרתה רוח רעננה על סביבתו... במסכת 'שקלים' אנו למדים: 'אין עושים נפשות לצדיקים, מעשיהם הם זיכרונם'. מעשיו הטובים של מרכוס, הם הם הערובה הנאמנה שיישאר חרוט בליבנו".