שושנה בן-אריה ז"ל

קורות חיים

נולדה בשנת תרס"ז (1907) בעיירה על גבול רוסיה פולין. בת זלדה ואפרים שפירא מהעיירה קראבנוסטב במערב אוקראיינה, נצר למגיד מקוריץ ובנו, משה שפירא מסלבותא.

בהיותה בת שנתיים נתייתמה שושנה מאמה. מאז חייה היו קשים ומרים, אך היא מעולם לא התאוננה, ובשקט ובנחישות נאבקה בכל מכשול. לבה הרחב והטוב היה פתוח לעזרת כל אדם.

בשנת 1924 דבקה ברעיון הציונות הסוציאליסטית, ועם ראשוני העולים מעיירתה הגיעה ארצה בשנת 1925. את חייה בארץ החלה כחברה ב"גדוד העבודה": עברה בסלילת כבישים, השתלמה בחשמלאות, ובשנת 1929 הגיעה לקבוצת הדייגים שליד הכנרת.

בשנת 1929 נישאה ליהושע בן-אריה. לאחר נישואיהם קבעו בני-הזוג את מושבם בשכונת קריית שמואל בעיר. שני בנים נולדו להם, אריה וזהר, והם נשאו עיניהם לעתיד טוב ומלא תקוות.

בקיץ 1938, בתקופת מאורעות הדמים תרצ"ו - תרצ"ט, הגיעה שושנה לאזור המרכז עם בניה שכן זהר נזקק לניתוח. אחרי הטיפול הפצירו בה בני משפחתה שלא תיסע צפונה בדרכים המסוכנות, אך היא החליטה לשוב עם הילדים לעיר מגוריהם. כשנשאלה אז על-ידי מכר למצב העניינים בטבריה ומצב הביטחון בקריית שמואל, תשובתה היתה: "קרייתנו מבצר, ואנו חומה".

בליל הדמים בטבריה, אור לח' בתשרי תרצ"ט (2.10.1938), חדרה לעיר כנופיית ערבים מזוינים שהגיעו מג'נין משני כיוונים - מצפון ומדרום. הקבוצה הצפונית חדרה למספר בתים בשכונת קריית שמואל, הרגה את יושביהם חסרי הישע ושרפה את הבניינים. בין הבתים הללו היה גם הבית של משפחת בן-אריה, ובו נדקרו ונשרפו ההורים שושנה ויהושע, וכן שני הבנים: אריה (ארינקה) בן השבע וזהר (זורינקה) בן השנתיים.

אותו לילה שכלה טבריה היהודית יותר מ-20 מבניה ובנותיה. כל ההרוגים נטמנו בקבר-אחים בבית העלמין בעיר.

פרטי המקרה פורסמו בספר טבריה ובעיתונות התקופה. במלאת שלושים לטבח פורסמה בעיתון דבר כתבה לזכר משפחת בן-אריה בשם "משפחת עמלים", כן הונצחה המשפחה בספרים 'כופר הישוב', 'לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית', ו'המאבק על טבריה'.