הספקתי להכירה בשמונה השנים הצעירות שלי, הייתי בן שמונה כשאחותי נפלה, בשיא פריחתה. כעלמת חן טובת לב האהודה ואהובה עלי ועל כל בני המשפחה.
ככל ילד המחכה לשובו של אחיו החייל הביתה, הייתי מצפה אני לשובה. למן שעות הבוקר המוקדמות בימי שישי הייתי מצפה לבואה וכשהיתה מגיעה, הייתי רץ לקראתה בשמחה, מחבקה ומנשקה ועוזר לה לשאת את חפציה. בימים שהיתה התורנות הייתי מאוכזב, אך הגיע אותו בוקר אומלל וסגרירי בו נקטעו בצורה אכזרית כל צפיותי לבואה שוב.
ורק דמותה הצוחקת נשארה חרוטה מול עיני לנצח.
יהי זיכרה ברוך וחקוק לנצח נצחים בליבנו.
אחיה דוד.