הורי פרץ לקר ז"ל, האב יעקב (יציו) לקר והאם רבקה לקר לבית דנקנר, נולדו בעירה בשם גורה-הומורה (Gura-Humora) שבמחוז בוקובינה (Bukovina) שברומניה. רוב שנותיה גרה משפחת לקר בבוקרסט. ב-4 לאוקטובר 1922 נולד הבן פרץ (פאול), שהיה בן יחיד. המשפחה היתה ציונית. האב עסק במסחר, כמקובל בשנים ההן. האם היתה עקרת בית ובזמנה הפנוי פעלה במוסדות הקרן הקיימת ועזרה לנצרכים מבין אנשי הקהילה היהודית.
בהגיע הבן פרץ לגיל בר-מצוה, החליטה המשפחה להשיא זוג צעיר חסר אמצעים. זאת, מתוך רצון לעזור לאחרים ברגעי שמחה. בכלל, נהג האב יעקב לתרום למוסדות יהודיים כמו בתי כנסת, הן בעיר הולדתו והן בעיר מגוריו.
בשנת 1938, כאשר סיים פרץ ז"ל את בית הספר העממי ו-4 שנות לימוד בתיכון, הוחלט במשפחה, שפרץ ז"ל ימשיך את לימודיו בארץ ישראל, בבית ספר החקלאי 'מקוה-ישראל'. ואמנם כך היה. בשנה זו הגיעו ההורים עם בנם יחידם ארצה וסידרו את לימודיו בבית ספר זה. ההורים שהיו בעלי אמצעים, נהגו לבקר את בנם פעמיים שלוש בשנה. עם התגברות האנטישמיות באירופה וברומניה החליטו גם ההורים לעלות ארצה. הם הכינו מראש את כל המסמכים הדרושים לכך ובשנת 1940 עזבו את רומניה, דרך תורכיה ולבנון, הגיעו לארץ והשתקעו בתל-אביב.
בארץ לא האיר מזלה של המשפחה. בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים הפציצו את תל-אביב, רצה האב יעקב להעיר את בנו כדי לרדת למקלט ואז בחושך הוא נכנס בטעות לדלת זכוכית, נפצע והתעוור בעין אחת. בשנת 1944 עברה מתל-אביב לטבריה ורכשה מסעדה במרכז העיר. המסעדה, שנקראה "מסעדת נועם", היתה צמודה לתחנת 'אגד' דאז ובשכנות עם בית המרקחת "שוורץ" (המבנה הוא ממול גן העיר של היום בעיר התחתית).
המשפחה, שהיתה ציונית עוד ברומניה, המשיכה בפעילות ציונית גם בארץ. בזמן המאורעות, שקדמו למלחמת העצמאות, היה פרץ פעיל ב"הגנה". הוא ספר, שבאחת מהפעולות, לגירוש ערבים מטבריה, יצא במפתיע לקראתו ערבי ושלף מולו אקדח. למזלו של פרץ היה הכדור עקר וכך נצלו חייו (הגורל המר השיג אותו אחר כך). גם אמו של פרץ ז"ל, רבקה, פעלה ב"הגנה" כמיטב יכולתה, בעיקר בהעברת נשק ותחמושת. במסורת של עזרה לזולת המשיכה המשפחה גם בארץ. בזמן מלחמת העצמאות, כאשר קיבוץ עין-גב היה מנותק, הוזמנו חברי הקיבוץ, שנתקעו בטבריה עקב המצור, לסעוד את לבם במסעדת "נועם".
עם התארגנות צה"ל, התגייס פרץ ז"ל לחיל ההנדסה. באחד הימים, כאשר נשלחו חבלנים לצמח למשימת פינוי מוקשים, הציע פרץ ז"ל את עצמו כנהג אשר יסיע את החבלנים. זאת, מתוך רצון לעבור דרך טבריה ולראות את הוריו. כך אמנם היה. פרץ ז"ל הגיע לטבריה למסעדה של הוריו והזמין את חבריו החבלנים לסעוד את לבם. לאחר בקור קצר נפרד מההורים והמשיך לצמח לבצע את המשימה הצבאית. החבלנים נכנסו לשטח כדי לפנות את המוקשים ופרץ ז"ל המתין בצד. כאשר ראה שחבריו מתקשים להזיז אבן גדולה וכבדה, ניגש לעזור להם ואז, עם הזזת האבן, התפוצץ מוקש. כל שלושת החיילים נפצעו. פרץ ז"ל אושפז בבית חולים "שווייצר" בטבריה כשהוא פצוע קשה. כל מאמצי הרופאים להצילו (כולל רופאים שהובאו במיוחד מתל-אביב) לא הצליחו והוא מת מפצעיו.
פרץ ז"ל היקר נפטר ב-ד' חשון תש"ט (אוקטובר 1948) - בן 26 שנים היה בנפלו. הוא נקבר בבית העלמין של טבריה. האסון הנורא היה קשה מנשוא להוריו. נחמתם היחידה היתה שהוא נפל על הגנת המולדת. זמן קצר לאחר נפילתו, הציע אביו לתרום מכספו לשיפוץ בית הקברות של העיר ולהקמת גדר סביבו. ברם, הנוגעים בדבר לא הצליחו להגיע לדעה אחידה בנושא, דבר שגרם צער רב להורים השכולים, והם החליטו להעביר את הגופה לבית העלמין בנחלת יצחק שבתל-אביב.
ההורים לא הצליחו להשתקם לאחר אסונם. הם מכרו את המסעדה לקבוצה של נכי מלחמת העצמאות, בתאום עם משרד הבטחון. זאת שוב, מתוך רצון לעזור לנכים להשתקם. אביו של פרץ ז"ל, שהיה אדם חולה עוד לפני האסון, לא החזיק מעמד וכעבור 3 שנים, בשנת 1951, נפטר. הוא נקבר בבית העלמין בקרית שאול. האם רבקה נשארה בודדה והחליטה לעבור לגור בנתניה בקרבת ידידים. מספר שנים התגוררה בנתניה ולאחר מכן עברה לתל-אביב. כאשר האם רבקה הזדקנה ולא יכלה להמשיך להתגורר לבדה, עברה לבית אבות בחיפה בקרבת בני משפחה. רבקה לקר נפטרה בשנת 1983 בחיפה ונקברה ליד קבר בנה בבית העלמין בנחלת יצחק.
זהו הסיום העצוב של משפחה יפה ומאושרת עד אותו יום טרגי בו נפל הבן היחיד. יהי זכרם ברוך.
מאת: ישראל לקר, בן דודו של פרץ לקר ז"ל.