אני, חנה פרידמן, אחותו של אהרון דב פרידמן ז"ל שנפל באוקטובר 1948 במשלטי כרתיה בפריצת הדרך לנגב. היינו הצעירים במשפחה של שבעה ילדים, אני בשנתיים צעירה ממנו, גדלנו בבית דתי להורים לא צעירים.
בילדותנו, אבי היה בשליחות באנגליה ואילו אמא היתה הדמות הדומיננטית במשפחה. אחי אהרון ז"ל ואני היינו קשורים נפשית וגדלנו יחד כתאומים.
גרנו בעיר העתיקה בטבריה ע"י בית הכנסת "קרלין" שעדיין קיים. מי חשב שבעתיד יקימו מצבה להנצחת שמו ע"י בית ילדותו שע"י בית הכנסת שהתפלל שם והיה כה קשור למקום.
זכור לי כי בתקופה שהגיעה אניית הנשק "אלטלנה" קבלתי מכתב מאהרון: את חייבת לבוא ולראות את האניה "אלטלנה", כשהגעתי לת"א לקחני לשפת הים לראות את האוניה ודמעות חנקו אותו, לא אשכח את המחזה הזה.
עם קום המדינה היה בין המתנדבים הראשונים ומיד נשלח לדרום וצורף לחטיבת "גבעתי". באחת הפגישות סיפר לי שמפקד גבעתי פונה אליהם בזו הלשון: "אתם יוצאים חילים וחוזרים מספרים" דבר שלא כל-כך מצא חן בעיניו וכמובן שגם לא בעיני.
בשנת 1948 עברתי מטבריה לחיפה ועבדתי במשרד עו"ד, באחד הימים הופיע אחי אהרון במשרד: "באתי לראות אותך, הייתי אצל ההורים בטבריה ובעוד מספר דקות יש לי הסעה בחזרה". חברתי לעבודה ביקשה ממנו שיקח מכתב לאחותה בדרום, ברור שהיה לו קשה לסרב, לקח זמן עד שהיא כתבה את המכתב וכתוצאה הוא הפסיד את ההסעה וכשהגיע באיחור לבסיס קיבל עונש, עד היום קשה לי לסלוח לה על כך.
אחי אהרון היה מאוד דאגן, לפני שנסע לחזית, הוא נפגש בין היתר עם אחינו מאיר הבוגר מאתנו והוא ביקש ממנו: תשגיח על אחותינו הצעירה חנהל'ה - הכוונה אלי. הוא אף ביקש ממנו לשאת את ידידתו לאשה, כאילו ידע שמלאך המות מצפה לו, כעבור זמן מאיר מילא אחרי בקשתו.
בתקופת המצור על נגבה הם שהו במקלטים ולא היה להם מה לאכול, כשהגיעו מטוסים והשליכו להם חבילות עם אוכל, אז חלק הארי מהאוכל נפל בשטח האויב, אהרון נפצע שם ביד ועקב זה נשלח לחופשה לעשרה ימים, הגיע לטבריה, עזר להורים לעבור מהעיר העתיקה לשכונת אחוה ואחרי יומיים החליט לחזור לבסיס על מנת לא לנטוש את המערכה.
אהרון, מסר בצבא את כתובתו של האח הבוגר משה, הגר בחיפה, באחת השבתות, באוקטובר 1948 הייתי אצל ההורים והנה לפתע, האח משה מופיע, דבר חריג ביותר באותם ימים להופיע בשבת ברכב, ואז הוא בישר לנו את בשורת האיוב, שקיבל מהצבא הודעה על היעדרו של אחי אהרון ז"ל. בהתחלה לא התייחסנו כל-כך בחומרה, מתוך תקוה שבאחד הימים יחזור. סבלתי סבל רב מהעדרותו של אהרון, נוסף לכך סבלתי את סבל ההורים הזקנים, אבי הספיק לחזור מאנגליה ובזקנותו המופלגת הוא הלך לתור את הארץ מקצה לקצה ולחפש את בנו האבוד. נדבק למכרים וחקר חברים, איפה ומתי ראוהו לאחרונה. קשה במיוחד היה למשפחה דתית שלא ידעה אם לומר קדיש או לא.
באותם ימים הגיע אלי מכרי ואמר לי שחבר שלו בא לחופשה והוא משתיק לחטיבת גבעתי והוא הכיר את אחי אהרון ז"ל.
נפגשתי עם החבר של מכרי שהיה קצין ולמחרתו הצטרפתי ונסעתי אתו לבסיס בדרום הקיצוני, שהיתי שם מספר ימים, נפגשתי עם חיילים ומפקדים שהכירו את אחי, אך איש לא ידע להגיד לי היכן בדיוק נעדר, כך שחזרתי מבלי למצוא את עקבותיו, מה שכן יצא שאותו חבר של המכר שאליו נלויתי הפך בעתיד להיות בעלי, אחרי שנולדו לנו שני בנים, ובגיל 28 שנה גם הוא נהרג בתאונה. אחרי ארבע וחצי שנים להעדרו של אחי אהרון (באותו יום נולד בני השני) נמצאה גופתו וגופת מפקדו יוחאי. אחי התנדב להביא את גופת המפקד לאחר שהוא נהרג, באותו מקום גם אחי חטף כדור ברקתו ושם נפל חלל. הם זוהו לפי הדיסקיות שענדו, הם נקברו בקבר אחים בהר הרצל בירושלים.
אבי קבע את יום הזיכרון של אחי אהרון ז"ל לראש-השנה, אבי היה חזן בבית-הכנסת של חסידי קרלין בטבריה. בראש-השנה בעמדו לפני התיבה, כשהגיע לפסוק "המלך" קבל שטף דם בראש, צנח ומת, יהי זכרו ברוך.
לבני בכורי קראתי אהרון והנצחתי את שם אחי ז"ל ואילו לבני השני קראתי בשם אבי ז"ל.
אחרי שאמי התאלמנה, משרד הבטחון דאג לשלוח לה מדי חודש קצבה לקיומה, היא הסתפקה במועט והחליטה להועיד את עיקר הכסף לזכרו של בנה אהרון דב פרידמן ז"ל, היא צברה את הכסף במשך מספר שנים, לא נגעה בו ואף לא הפקידה אותו בבנק, דאגתי מאוד שמא מישהו יגנוב לה את הכסף, כי חיה בגפה. אך בבטחון היתה אומרת שכסף זה המיועד למטרה נעלה לזכרו של אהרל'ה - כסף זה איש לא יגנוב. כך גם קרה, לאחר שצברה סכום מכובד של כסף, היא קנתה ספר תורה והכניסה אותו לבית היתומים "דיסקין" בירושלים. כשנשאלה למה דוקא שם? תשובתה היתה, כי בבית היתומים ישתמשו בזה וספר התורה לא ישמש לראווה בלבד, תועלת לזכרו של אהרל'ה ז"ל.
אחי יקירי!
כל עוד כוחותי יעמדו לי, אמשיך בנסיעתי לירושלים מדי שנה ביום הזיכרון להשתטח על קברך. זכרך לא ימוש ממנו ולא אשכחך לעולם.
אחותך חנה.