עדי בן יקר שלי.
לעדי שבתוכי ומסביבי,רוצה כל הזמן לספר את סיפורך ודוממת.
רוצה כל הזמן להיות איתך ולידך, מתגעגעת עד למאוד.
בכל נים ונים בגופי קוראת לך שתבוא, בזיכרונות ובשתיקה,תשב עימנו לשולחן, תצעד עם אבא לתפילה,תעיר הערה צינית כלפי, תשתולל עם אבי,תשחק עם אסף ועם אייל תוכל לנהל שיחה, אח שלישי, מקור לגאווה, נושא לאהבה, למה הלכתה מאיתנו?
למה ניתק חוט חייך?
ומה פשר הגזירה?
הייתה יכול להיות אדם ואזרח כה מצליח בכך אני בטוחה.
כי הרי היה בך הכול, הכישרון,ידיים כה טובות ,היופי האהבה/ החיוך,החיוך הנהדר.
אומרים שאתה בעולם שכולו טוב, עם החברה הכי הטובים מה עברתה עד שהגעתה לשם...
האם נדע ?
כולם שם שושנים שהקב"ה קטף מגן החיים לגנו,והם רבים,יותר מדי רבים.
אותי זה לא מנחם, אני רוצה אותך כאן איתנו!
מה קורה שם אני לא יודעת, מה לא קורה כאן אני יודעת ומרגישה שהאין והחלל שהותרת רק הולך וגדל.
תבוא לבקר, להיות שותף, לא תתאכזב, אומנם אנחנו עצובים הרבה,בוכים.ועננה מכסה את פנינו, אבל מנסים להלחם לחיים מלאים עם הרבה רגעים של יופי ושמחה. יש לך שלושה אחים שלכל אחד מקום בכתר שתי גיסות ורק אתה עדי המיוחד והיחיד חסר.
הפכנו להיות משפחה אחרת,משפחה שונה,משפחה שיש לה את ההסטוריה של לפני והדרך הקשה של אחרי. לעיתים אנו נופלים, לעתים אנו בוכים, לעיתים שמחים,הכל מתערבב,אלו החיים שלנו כעת.
כמו שאמר המשורר יהודה עמיחי בשירו:
"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל ואין לו עת שתהיה לו עת לכל חפץ.
קהלת לא צדק כשאמר כך, אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק"
וכך איתך נבכה ואולי גם נצחק