עדי אביטן נולד בעיר טבריה ביום ז' בטבת התש"ם, 27 בדצמבר 1979. בנם של ציפורה ויעקב אביטן, עדי הוא בן שלישי מתוך ארבעה בנים, אח לאבי, לאייל ולאסף. עדי נולד יפהפה ומקסים במיוחד ונבחר שמו: עדי, תכשיט.
עדי גדל ונהייה ילד חייכן, מאושר ובעל ביטחון עצמי למשפחה חמה ומאושרת, תומכת ואוהבת. ילדותו היתה עטופה בחום ובאהבה ומלאת חוויות וטיולים משותפים בחוג המשפחה. אופיו הדינמי והאופטימי של עדי התגלה עוד בהיותו בגן, זריז מעש ומחשבה ובעל כושר מנהיגות טבעי. כאשר אמא צפורה כעסה על מעשי שובבות, הוא ידע לחייך, לחבק ולנשק, רוצה לומר "אמא תעבירי אותה", כפי שלימים נהג לומר.
עדי למד בביה"ס היסודי "רעות " בעיר טבריה. בסוף ביה"ס היסודי כתבו עליו חבריו בספר המחזור "ילד חברותי ושובב שבענייני אש הוא פשוט כוכב, רוצה לגלות דברים חדשים ולפעמים גורם לפיצוצים מרעישים, אבל לא נשכח שהוא ילד חמוד ויפה וכך ייזכר בליבנו לעד. עדי, הוא תמיד היה ויהיה אותו ילד חמוד שאוהב לנסות הכל: אוהב בנות, אוהב לחיות ולוקח את החיים בקלות. חבר טוב לכולם, שאוהב תמיד לעזור".
עדי המשיך את לימודיו בתיכון "מקיף עמל" בגליל. בתקופת התיכון כוכבו של עדי עלה, הוא בלט בדינמיות ובאקטיביות שלו, סחף אחריו חברים למעשי קונדס ושובבות שעל פי רוב התקבלו בסלחנות ובחיוך. במקביל, גילה עדי אזרחות טובה כשהתנדב במשמר האזרחי ותרם לקהילה. עדי ילד חברותי, פתוח וחם, יצר קשר מיידי עם בנים ובנות. קשר זה יצר חבורה מגובשת ומלוכדת. עוד בהיותו נער עבד עדי כסדרן ומסריט בבית הקולנוע היחידי בעיר - "יד שטרית" (עדי אמר "אני גם רואה סרטים והצגות ומקבל שכר..."). מקום זה יצר מעגל נוסף של חברים וחברות וכאשר פקד אותנו האסון החברים המשיכו לפקוד את ביתנו וללוות אותנו בנאמנות עד היום.
עם סיום לימודיו ב- 1998 התגייס עדי לצ.ה.ל., התעקש ללכת ליחידה קרבית למרות שהייתה לו אפשרות להוריד פרופיל ולשרת ביחידה עורפית. עדי אהב את הפלוגה ואת השירות הצבאי ודיבר על החברים בפלוגה בה שירת. עדי היה תמיד מוקף חברים, ידע לשלב בשירותו הצבאי גם בילויים, טיולים והנאות ובמקביל התגלה כחייל רציני ואחראי שהבין את גודל אחריותו. תמיד ברגילות או בחופשות השבת פגש עדי את חיילי הגדוד בטבריה וידע להזמינם ללינה או לאיזו ארוחה חמה בביתנו.
ב- 30 בספטמבר 2000, ערב ראש השנה התשס"א, עדי הגיע לחופשה בביתו לחגוג את החג עם הוריו וחבריו. היה זה ביקורו האחרון. איש לא ידע כי לא נשוב לראותו עוד.
בשבת ח' בתשרי התשס"א 7 באוקטובר 2000 יצאו סמ"ר עדי אביטן ושני חבריו למשימה מבצעית בגזרת הר - דב בגבול הצפון. בשעה 12:40 הגיעו החיילים לאזור חוות שבעא, שם הופעל מטען צד רב עוצמה, על ידי אנשי החזבאללה. סמ"ר עדי אביטן ז"ל, סמ"ר בני אברהם ז"ל וסמ"ר עומר סואעד ז"ל נפלו בקרב ונחטפו לצידו השני של הגבול אל תוך שטח לבנון.
בנובמבר 2001 צה"ל הכריז על עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
משפחות החטופים לא הפסיקו ולו לרגע להאבק להחזרת בניהם למדינת ישראל.
ביום חמישי ו' בשבט התשס"ד 29 בינואר 2004 הוחזרו שלושת החיילים החטופים כחללים בעסקת חילופי שבויים עם החזבאללה.
צה"ל ערך טכס ממלכתי בהשתתפות ראשי המדינה וראשי הצבא, המדינה עצרה את נשימתה עת השיבה הבנים לחיקה.
ביום שישי ז' שבט התשס"ד 30 בינואר 2004 הובאו לקבר ישראל שלושת חיילי צה"ל הי"ד, כל חייל בעירו.