אבשלום,
שנתיים הלכנו שבי אחריך.
כמו אמא שמלמדת תינוקה לזחול וללכת במדשאות ובגנים, אותנו בני ה-18 הולכת פסיעות וזחילות ראשונות בהרי הטרשים.
בטירונות לימדו אותנו שהמ"מ הוא אלוהים ואתה הוכחת שיש דרגה אחת מעל.
מרפיח עד לבנון תמיד הובלת אותנו אחריך. ולראות אותך קדימה - אתה מרגיש ששום דבר רע לא יכול לקרות כי אתה הרי איתנו.
הענקת לנו את הרצון העז להמשיך ואל אף החובה לשרת בצבא, גרמת לנו לחוש מה הוא טעם ההתנדבות ולהמשיך כלוחמים, מפקדים וקצינים.
את הדרך המיוחדת שאתה יצרת ובה אנו מאמינים, ננסה להטמיע גם אנו בדורות הבאים.
דרך בלתי מתפשרת ללא וותרנות, תמיד ליזום, לצאת, לשאוף ולהסתער קדימה. ולמרות כל האימונים הקשים, המסעות המפרכים והתעסוקה האין סופית - דאגת שנחבוש את הכומתה ישר ונצא במדים מסודרים הביתה כדי לייצג בגאווה את צה"ל.
אבשלום, אתה אחד הבודדים שניחנו ביכולת לשנות דברים על פיהם.
כי זו הדרך שבה אתה מאמין גם אם היא נראית בלתי מתפשרת ומסוכנת.
לעולם לא ירדת ולו במעט מהסטנדרטים שהצבת לך שנים לאחור.
בכל מקום בו נכחת הרגישו בכך מיד למרות שבדיבורים לא הרבת.
אבשלום, פתאום כמו חלום. איך אפשר לדבר אליך בלשון עבר.
נוכח מירבץ של עשרות מחבלים, לא היססת לרגע, תמיד בדרך השקולה, הרגועה וההגיונית שאיפינה אותך - קראת "קדימה הסתער" וכולנו אחריך בביטחון מלא. לא האמנו לעולם שמשהו יכול לעצור אותך, אך המציאות סטרה לנו בפנים.
גם במותך היווית דוגמא אישית לחיילך ולמדינה שאחריך והחדרת בנו את הרצון העז להמשיך בדרכיך.
שנתיים הלכנו שבי אחריך והדף לעולם יהיה קצר מלהכיל את כל החוויות שעברנו איתך ואת מה שאנו באמת מרגישים. אתה תמשיך לחיות בכל אחד מחיילך ולהדריך אותנו עדיין בכל צעד שנלך בו.
אנחנו, חיילי פלוגת אוגוסט 2, הרובאית וגדוד שקד כולו - מצדיעים לך.
נזכור אותך תמיד.