לזכור, לשכוח!... שתי מילים אשר לכאורה הן חסרות משמעות.
הלב רוצה לשכוח, סתם כך, על מנת להפסיק את הכאב, אולם הנפש ממאנת לשכוח.
וכי כיצד אפשר לשכוח את אותו אדם חיכן אשר חיוכו ומצב רוחו מלוים אותנו עד עצם היום הזה; את אותו מוישיק, הדייג, אשר לימד אותנו כיצד לוכדים דג וכיצד אוחזים בו על מנת שלא יחליק מהידיים.
ברם, בל נקדים אחרית לראשית.
את משה הכרתי והוא רב טוראי בחוליה הטכנית, סתם רב"ט כמו כולם ומכונאי כמו כולם (כך הכרתיו ביום הראשון).
כאשר ראיינתי את כל החוליה נסתבר לי כי רב טוראי אוחנה משה הינו לא סתם מכונאי טנקים ואף לא "כמו כולם". דבר מה מסוים ייחד אותו מכל היתר ואת אותו "דבר מה" לא הבנתי.
לאחר ראיון ההכרות נכנסתי בשתי רגלי לתפקידי, כמנהל העבודה, ומיד גיליתי שבמוישיק טמון אוצר בלום של כשרון, מרץ לעבודה, יוזמה עצמית, תושיה וכן כל אותן תכונות בהן חפצים היינו שכל החיילים יתברכו.
מעל לכל אותן תכונות הקשורות בקשר אמיץ לעבודה, התבלט חוש ההומור שלו. תמיד חייך ותמיד התבדח עם כולם על כולם ואף על עצמו.
כמו למשל, בשעת לילה מאוחרת מאוד, בשיאה של עבודה על טנק מסוים שמענו אותו מברך באירוניה "תבוא עליך הברכה, גולדה, את נוסעת לארצות הברית על חשבון משלם המיסים, זוכה לקבל נשיקה מניכסון ומרוב התלהבות עולה לך הראש לדם ואת לא שמה לב שהוא מוכר לך טנקים המחייבים עבודה בלילות".
או לשאלה: "מוישיק, מדוע אתה אוכל בידיים ולא עם מזלג?" נאום מוישיק: "פשוט מאוד, עם מזלג אני עלול לפספס את הפה ולהכניס את האוכל לאף או לעין. ביד דבר כזה לא יקרה".
היה לו פתגם יפה (וברשותך, הצנזור, השאר פתגם זה בשלמותו) וזה הפתגם: "אם אין מג"ח יש מטבח, ואם אין פטון יש בטון" (והמבין יבין).
לא היתה עבודה אשר הוטלה עליו, בין אם זו עבודה בטנקים או עבודות חצר לשיפור פני הבסיס, אשר לא מלא בשלמות ועל הצד הטוב ביותר. ראשו היה מלא רעיונות לשיפור תנאי העבודה ושיטותיה.
דבר אחד הטריד אותו עקרונית ותמיד שאל אותי: "עמיר, מדוע אין גיבוש בין החברה?"
אני הבטחתי לו נאמנה כי אחד האתגרים שלי כמפקד החוליה יהיה גיבוש חברתי. חבל שהוא לא הספיק לחוש זאת ולראות זאת במו עיניו.
חניך מצטיין היה בקורס מכונאי טנקים וחייל מצטיין בבסיס, תמיד שאף להצטיין, אך עשה זאת בצנעה ולא התבלט. צנוע היה מוישיק, צנוע ונחבא אל הכלים ובישן. לא אהב שיוכיחו אותו על טעות לכן עשה את כל המאמצים שלא לטעות ולא לשגות.
מאחר והיה משכמו ומעלה מיתר הבחורים, הוטל עליו להיות סמל חוליה טכנית, תפקיד המחייב פתרון מיידי של בעיות בשטח והוכיח עצמו בתפקיד. וזה היה אף תפקידו האחרון בצה"ל.
בינו לבין מלאך המות התנהל מרוץ. המות רדף אחריו בהתמדה, אם זה, בהנתק מנוע של טנק מהמנוף שהרימו והמנוע החטיא אותו בסנטימטרים ספורים. או כאשר התלקח מיכל דלק של גייזר חימום מים ומוישיק נכוה בידו. עד אשר בצהרי יום שישי אחד השיג אותו מלאך המות. אולם עקשנותו ורצונו העז לחיות לא הניחו למות לסיים את מלאכתו בו במקום. אך רק שבוע התנהל המאבק לחיים ובתום שבוע זה כבה פתיל חייו, פתיל אשר צריך היה לדלוק עוד שנים רבות. לעולם לא אשלים עם העובדה כי מוישיק היקר נקטף באיבו ואיננו עוד, בלא שיספיק להגשים את כל מאוויו.
את מוישיק לא נשכח לעולם ודמותו תלוונו לעד!
ת.נ.צ.ב.ה.
חברו ומפקדו
עמיר שמואל