יואב, שנו חז"ל: "אדם שברה עליו שנת אבלו, עתיד הוא להשתכח מן העולם. שנו ולא פרשו. הא כיצד? עתיד להשתכח מן העולם?"
בודאי התכוונו לאדם ששבע ימים ושנים. בודאי התכוונו לאיש שהגיע לגבורות ולשיבה טובה.
אבל בן עשרים עתיד להשתכח מן העולם?
יואב, קשה לי לדבר עליך כעל מי שהיה. קשה לי להתרגל לכך, קשה לי להשלים.
הרשה נא לי לדבר אתך כאלו אתה חי בינינו ואתנו. אתה הצעיר במשפחה קטנה, המפונק והאהוב, השארת אותנו המומים, כאובים, שכולים וגלמודים.
שעות האושר היו מעטות בחייך, ומשום כך הכאב של העדרך צורב עוד יותר.
מסירותך להורים ולחברים עד מה היתה נוגעת ללב, דאגת להם בעת מחלה וחולשה הדירה שינה מעיניך בהשתדלך למנוע מהם טרחה יתרה.
לו נהנית במקצת מן החיים! חבל! לא זכית לכך! יואב הממושמע, השקט והנבון, במשך שבעים ושנים יום סבלת את כאביך בשקט ולא השמעת קול כלל. עתידך היה לפניך. תוכניות היו למכביר: סיום הצבא, לימודים באוניברסיטה, למוד מקצוע חופשי, הקמת משפחה - דרך רגילה, נורמלית בהחלט - אך כל אלה לא התגשמו. אתה בחרת בדרך שלא רצית בה: במקום לסיים את הצבא סיימת את חייך בצבא.
המלים נשארות נבובות, אינן יכולות לבטא את הכאב, אין נחומים.
הדבר היחיד שנותר לנו לעשות - לשמור את זכרך עמנו.
יהא זכרך ברוך!
אחיך איתן