חלפה שנה, ועוד חצי שנה. חודשים של יגון וכאב ועדיין מסרב הלב להאמין, עדיין קשה להסתגל למחשבה כי יותר לא אראך יקירי.
מדי יום שישי, מדי ערב חג, נדמה לי שאני שומעת את ריצתך החפוזה במדרגות ביתנו. נדמה לי שאני רואה אותך במלוא קומתך עומד מולי, מרבה לשאול על הנעשה בבית וממעיט לספר על הקורות אותך. נדמה לי שאני עוקבת אחר תנועותיך, מאזינה בנחת לשאלותיך ואיני שבעה דיי.
אבל הצעדים אינם נשמעים ואתה לא בא וקולך אינו נשמע. ואני יושבת מול תמונתך וחייך עוברים לנגד עיני כבסרט נע.
הנה אתה עולל בעריסה, ילד קטן, נער וכבר תלמיד תיכון. מנהל בית-הספר נוטע בנו תקוות רבות ואומר לנו כי לגדולות נועדת. הכל תלוי אך ורק ברצונך.
הנה אני מלווה אותך ללשכת הגיוס. הידיעה שהתנדבת לצנחנים. שנות החרדה הבלתי פוסקות בגלל תפקידך המסוכן. דבריך המרגיעים שאין לנו מה לחשוש, שזוהי חובת כל צעיר בישראל לתרום את חלקו לבטחון המדינה כדי שאנו בעורף נוכל להיות שאננים. התנדבותך לכל משימה. פעולות התגמול ותקריות הגבול שבהן השתתפת והציפיה מורטת העצבים לאחריהן. ההמתנה הבלתי פוסקת לך, ביקוריך החטופים בבית המרגיעים, המסתירים יותר משהם מגלים. הקורסים שהגבירו את זיקתך לצבא, שהפיחו בך רצון עז לעלות בשלבי הפיקוד. וכשאתה רוצה מי יכול למנוע ממך? שום דבר לא עומד בדרכך.
השיחות על עתידך. בקשותינו החוזרות ונישנות שתסיים את שירותך הצבאי ותקדיש עצמך ללימודים, נסיונות השכנועים שלנו שממילא יקראו לך אם המצב הבטחוני יחייב זאת ודבריך שלך על אהבת העם והמולדת. שאיפתך לראות את ירושלים עיר הנצח משוחררת ומאוחדת...
והנה פרצה המלחמה, אשר יגורנו בא לנו כהלם.
יצחקי בני, דמותך נשקפת אלי מכל ספר, מכל תמונה מכל חפץ שהותרת בבית. מדי פעם אני שוגה בדמיונות, שמא אני טועה, אולי אזכה בכל זאת לראות את פניך, לשמוע את קולך. אך המציאות המרה טופחת על פני.
הלכת ממני, הכל נגדע באכזריות ונשאר רק חלל ריק, תהום של יגון וכאב.
רק אם שגידלה בן, רק אם ההולכת עם זרי פרחים אל קברו, יכולה לרדת לעמקו של היגון ויכולה לחוש את הרגשת האבדן החדלון והריקנות השוכנת בלבי, במשפחתי, בביתי. נתייתמנו הוריך, אחותך, אחיך, שכה היית קשור אליהם ומסור כלפיהם.
נתייתמה האומה שאתה וכמוך אבדתם לה.
נצחוננו בדמכם נקנה. חייכם הצעירים היוו את מחירו.
והיה זכרך אור לבאים אחריך!