להורי היקרים!
חג שמח לכולכם ושלום רב!
מה שלומכם חביבי? וכיצד אחי הקטנים מרגישים?
בליל חג הפסח, חג החרות לעם עם הרמותי את הכוס הראשונה בידי האחת, וביד השניה את נשקי, ברכתי לחיי בצה"ל בארצו, לחיי כל המסובים, ולחיי המשפחה הנמצאת בצפון הארץ. למרות שאני רחוק מכם יקירי. לא! אני לא רחוק, הלב קרוב, ואני רחוק. אבל כל לבי ומאויי היו באותה עת ליד שולחנכם הערוך מכל טוב, ואוירת החג האופפת אותך עכשיו אבא, חמימות אשר נסכת את אמא על כולנו. הכל כה קרוב, כה חי בלבי. ולמזלי מאז הנחתו בעל מצוה והלאה ואני, בכל עת שכלכם מסובים לשולחן בחג ומועד הריני נמצא עם נשקי. עת בגדנע, עת במחתרת, ועתה בשמירה בעמדה. בודאי מכתבי זה מוזר לכם יקירי אך עתים אדם נתון לרגעי התפרקות, ושליטה על העט אין.
על כן אחזור ואבקשכם, שלא תדאגו לי. אני העיקר בריא ושלם, וב"ה שאני עומד, ויכול לעמוד על המשמרת. ואם עברו ימי חיי הצעירות במאורעות ובמלחמות, הזה ב"ה שהגענו למלחמת השחרור של עם ישראל. למדינה שלנו, לארצנו שכה התגעגענו למסור נפשנו עליה, ועתה הגענו לידי המטרה הנעלה, וחיי בלוי אני מקוה כי עוד אנצלם, כאשר אצא בשלום.
אדרבא, עתה יש לי הרגשה שכל טרחתי ועבודתי לא לשוא היו. זכינו למה שרצינו, ואני תקוה כי עוד נמשיך לבסס את המפעל שהקימונו בדם ויזע. ואם לא אנו, הדורות אשר יבואו אחרינו ימשיכוהו.
אוהבכם, ומתגעגע לשמוע משלומכם!
בנכם אוהבכם,
יוסף זינה