לנורית החמודה,
קשה. אני יודע שקשה להפרד. אבל יותר קשה להפרד ולחזור לגדוד. תאמיני או לא, ירדו לי דמעות ברגע שראיתי את המכונית הכחולה נוסעת וידך מושטת לשלום. כמובן, מיד התגברנו נסעתי עם משה לתל-אביב ושם נכנסנו לסרט ואחר כך חזרתי לבסיס.
ובבסיס שוב תפס אותי יאוש שרציתי לברוח. ובעוד אני מתלבט עם לברוח או לא, נשמעה פקודה: "תוך דקה כולם פה עם מסטינגים"! אני רץ לאהל להביא את המסטינג ועל המטה אני מוצא חמישה מכתבים וכולם שלך.
נורית, את בברעם לא יודעת איזה מרץ זה הכניס בי ואיזה מתח. חיכיתי בקוצר רוח להפסקה קטנה שאוכל לקרוא משהו. המכתבים ישבו בכיס עד שהלכנו לאכול, בחדר האוכל פתחתי מכתב מכתב והתחלתי לקרוא. באחד המכתבים ששלחת היו שתי שושנים שנורא הכניסו בי רושם, שמתי אותם על השולחן וקראתי את המכתב.
באותו ערב היתה לנו ההצגה "נושים", ואחד השחקנים ראה את השושנה, הרים אותה מהשולחן ושאל אם זה מחברה, עניתי בחיוב. הוא כל כך התרגש שאמר לי:
"חייל אתה מוכרח לשמור אותה, זו מזכרת בלתי רגילה".
בקצור, את רואה שאיני יודע איך להודות לך.
אני מקוה שתמשיכי.
אסיים בנשיקות חמות.
רוני.