במלאות עשר שנים לנפילתך בני יקירי, אבשלום, ה' ייקום דמך, אני כותבת לך מכתב ומספרת לך מה אני עושה ברגע זה. אני מתכוננת לאזכרה במלאות עשר שנים של כאב וצער, ואני ניגשת לתמונתך ומדברת אליך ושואלת אותך: תגיד לי, אבשלום יקירי, שזה לא ייתכן שאמא מתכוננת לאזכרה שלך, אולי תגיד לי שאתכונן למסיבת ט"ו בשבט. אבל פרח שלי, לרגע אני מתעוררת מחלום שאיני מוכנה להתעורר ממנו - למציאות המרה שבאמת זהו ערב האזכרה ולא מסיבת ט"ו בשבט, בעוד שבחלום אני מרגישה אותך אך לצערי כבר התעוררתי לזיכרון המר.
עשר שנים חלפו, ילדי. היית צריך להיות היום בן עשרים ותשע, ואתה יודע מה זאת אומרת: חתונה, אבהות, שמחות ולא אזכרות. כל מי שמביא פרחים לקברך היה צריך להביאם לחתונתך ולהולדת בנך, אך עשר שנים שאנו מדליקים נר נשמה לזכרך. כבר לא סופרים את מספר הפעמים שבאים לבית העלמין, הלב בוכה ודואב, גם כשאנו מחכים אנו בוכים על כי איבדנו אותך ולא נוסיף שוב לראותך, ילד יפה ואהוב שלנו.
עשר שנים אנחנו ליד המצבה שלך עם מפקדיך וחבריך, ומדליקים נרות לזכרך, מבכים את מותך. אנו אומרים כי היינו צריכים לשמור על הנכדים שלך ובמקום לקנות מתנות ליום הולדתך הכל סובב סביב האבל, וכך עושים גם ההורים השכולים האחרים, אשר מבינים את השיחות שלנו אתך, כי כאן ישנה אחוות משפחות בדומה לאחוות הלוחמים. אבשלום, אני מספרת לך שמפקדיך וחבריך לפלוגה לא שכחו אותך והם מאצים את דמותך לנצח, וגם מאמצים אותנו באמת בחום ובאהבת לוחמים. הם באים לביקורים עם נשותיהם וילדיהם ולא שוכחים אותנו - אם זה באזכרות, אם זה בחגים ואם זה להתקשר ולהגיד: חג שמח או שבת שלום ומה שלומנו. אני מרגישה אותם באמת כאחיך, וכשהם באים עם הילדים אני נדהמת שהילדים, שה' ישמור אותם, יודעים מי זה אבשלום, ויש כאלה שואלים איפה חדרו של אבשלום, או אומרים לי: "נכון שאבשלום היה בצבא יחד עם אבא? ונכון שהוא נהרג בגלל שהוא ושאר חבריו לא נתנו לאנשים הרעים להיכנס לבתי היהודים, ומנעו זאת בגופם ובגלל זה הוא נהרג?" אני עונה להם עם דמעות בעיניים: "כן, נכון", ומחבקת אותם ללבי, שה' יגן וישמור אותם ואת הוריהם, וישמרו הם על קשר תמידי - כי הם נותנים לנו הרבה כוח, כמו מלאכים היקרים לנו מאוד לנצח, ועל זאת המון תודה לכולכם.
אבשלום, אני מספרת לך דרך התמונות שעל הקיר את כל זאת, אך קשה לנו להתמודד עם השכול, עם חסרונך, ורק דמותך והזיכרונות ממך עוזרים במקצת להתמודד, כי אנחנו מאמינים שהנשמה שלך מרחפת מלמעלה, וכך אנו מעלים צחוק עם דמעה, לידה עם מוות: "נולד לך בן!" - בשורת המיילדית; "נפל לכם בן" - בשורת קצין העיר.
איך חיים עם כל אלה?
קשה לנו בלעדיך. מתגעגעים לראותך ולשמוע את קולך, ולו רק לשמוע שוב את שתי המילים הראשונות שאמרת: א-ב-א, א-מ-א.
לאה בשארי
(אמו של אבשלום הי"ד הכואבת והדואבת. ט"ז בשבט תשנ"ח)
(מתוך "ואחר האש - קול דממה דקה", לזכרם של חללי מועצה אזורית הגליל התחתון)