נתן נולד ביולי 1947 בשלזיה התחתונה שבפולין. כאן חייתה אוכלוסיה יהודית קטנה ללא כל ארגון חברתי או מוסדות חינוך יהודיים. נתן הקטן נאלץ להתחנך בילדותו רחוק מחברתם של ילדים יהודיים. בבית-הספר היה היהודי היחיד בכתתו, אך בבית ספג אוירה יהודית לאומית.
כבר בהיותו בן שבע נזדמן לו להחלץ להגנה על כבוד עמו. נער גוי התנפל על אחד התלמידים היהודיים בבית הספר, נתן לא יכול להתייחס בשוויון נפש, והגיב. התקיפוהו התלמידים הגויים אך הילד לא איבד את עשתונותיו ובקור רוח הכריז: "אם אין לנו שוויון זכויות והננו חסרי מגן, נאלץ לעזוב אתכם וללכת לארץ אבותינו". לא הספיק לסיים את דבריו, התנפלו עליו ופגעו בו עד זוב דם. אך הוא המשיך במאבקו. לאחר מכן נזקק לניתוח ואשפוז ממושך והצלקת סמוך לעינו שרדה כסמל למעשה גבורתו.
הוא היה הטוב בכתתו וציוניו - הגבוהים ביותר. מורתו באה אלינו הביתה לחצה את ידי ואמרה עליו את ההלל.
בן תשע היה כשעלינו ארצה ומיד מצא מקומו בבית הספר ובין חבריו החדשים. הוא היה תמיד עליז ומלא חיים. כשבגר מצא תמיד זמן לשיחה עם הקטנים כשהוא מאזין להם ומשתפם בחוויותיו.
בבוא הזמן עבר לבית הספר הימים במכמורת ולאחר שסיים י"א שנות לימוד עלה על סיפון אונית צי הסוחר עד למועד גיוסו. בתקופת מסעותיו קשר קשרי ידידות בכל מקום אך לא היה מוכן להחליף את ארצו בשום מקום אחר בעולם. בקנדה הכיר נערה עשירה שהוריה הציעו לו להשאר ולהמשיך: "את ארצי לא אעזוב לעולם. ראשית אשוב לישראל. אחר כך נראה".
בנובמבר 1965 התגייס לצה"ל והוצב לאח"י "אילת". באופן טבעי נקלט מיד וזכה בהערכת חבריו על יושרו, מסירותו וצניעותו. כמה מאושר היה שנזדמן הביתה לחג או שבת ויכול להסב עמנו ולהדביקנו במצב רוחו המרומם, לסחוף אותנו בהתלהבותו ולהסעירנו בספוריו. כמה היינו גאים בך!
"חובתי כחייל עברי להלחם למען שלום אבי ואמי וכל עם ישראל כדי שלא יוכל לקום לנו אוייב אשר יתנכל לקיומנו היה ה"אני מאמין" שלו, ככל אומה נגן גם אנו - גאים - על קיומנו".
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
בדמע ובאון
אבא