אריה אריק בן-אריה ז"ל

קורות חיים

בן בכור לשושנה ויהושע. נולד בשנת תרצ"א (1931) בתל אביב. אח גדול לזהר.

מלידתו היה ילד חלוש וחולני וכמעט אמרו נואש לחייו. במסירות עילאית הצליחה האם להעמידו על רגליו ולשולחו לבית הספר, ומאז התחזק והיה צמא למשחק ולתנועה.

הוא גדל בטבריה, למד בבית הספר "כל ישראל חברים". היה תלמיד טוב וחרוץ. ידע לקרוא, לכתוב ולהתבטא יפה מאוד. במידת יכולתו אף נתלווה לאביו בעת חלוקת החלב ומוצריו, וכן נהג ללכת עמו במועדי ישראל לבית הכנסת.

עיניו עיני תכלת בולטות ורכות, ולבו חם ורגיש לכל עוול. צחוקו הצלול בלט מעל לקולות חבריו. בשיחות עם חברים הרבה לדבר על "הערבים הרעים". האם ניבא לו לבו?

כמה ימים לפני הירצחו כתב חיבור בבית-הספר על יום הכיפורים, ובין היתר: "ביום הכיפורים צמים. אני עוד אינני צם, מפני שאני קטן... ביום הכיפורים הולכים להתפלל. גם אני הולך עם אבי לבית-הכנסת... אני רוצה לצום, ואיני יכול".

בליל הדמים בטבריה, אור לח' בתשרי תרצ"ט (2.10.1938), חדרה לעיר כנופיית ערבים מזוינים שהגיעו מג'נין משני כיוונים - מצפון ומדרום. הקבוצה הצפונית חדרה למספר בתים בשכונת קריית שמואל, הרגה את יושביהם חסרי הישע ושרפה את הבניינים. בין הבתים הללו היה גם הבית של משפחת בן-אריה, ובו נדקרו ונשרפו ההורים שושנה ויהושע, וכן שני הבנים: אריה (ארינקה) בן השבע וזהר (זורינקה) בן השנתיים.

אותו לילה שכלה טבריה היהודית יותר מ-20 מבניה ובנותיה. כל ההרוגים נטמנו בקבר-אחים בבית העלמין בעיר.