דברים שכתב יהודה טולדאנו ז"ל לאחר פרעות הדמים בטבריה בשנת תרצ"ט.
צער וחרפה
ביום ראשון ז' בתשרי, בשעה 9 בערב אנו יושבים ליד הרדיו לשמוע את החדשות של הארץ, והנה יריה אחת פלחה את האויר ואחריה עוד אחת, והדבר נפהך למטר יריות. כבינו את החשמל, ופתאום נשמע רשרוש חזק של מכונת יריה. היינו בטוחים כי המשטרה עונה במכונת יריה והשבנו. כי בעוד זמן מה יפסקו היריות, כתמיד. אך היריות נמשכו בלי הפסק ואליהם נלוו קולות התפוצצויות, ופתאום קול מחריש אזניים נשמע קרוב לבית, ולאחר רגע הושלכה פצצה קרוב לבית, ובעוד זמן מה הושלכה להבת אש אל בית הממשלה. אנו הכינונו את כל הצריך להתגונן מפני אש ויריות והשתטחנו על הריצפה, וחיכינו בכליון עיניים לבוא הבוקר, וכשנראו האנשים הראשונים ברחוב מהרנו לשאול מהם את הנעשה בעיר. הידיעה הראשונה היתה, כי נהרגו 30 איש, ידיעה זאת הדהימתני ומהרתי לעלות לראות מה קרה. בדרכי לקרית-שמואל שמעתי מרחוב ד' קולות מחרישי אוזניים וקורעי לבב. ופתאום נגלה לעיני עשן עולה מכמה בתים. בהתקרבי לבית הראשון ראיתי מראה בלהות שקשה לתארו: בצד אחד מושלכת גולגולת ובצד שני חלקי עצמות של הגוף, והנה ראיתי את יוחנן והוא שואל את משה לנדו: (איה אהרן בני?) באותו רגע לא יכולתי להתאפק ועיני מלאו דמעות. המשכתי דרכי לבית השני ולשאר הבתים השרופים ולבי מלא אש נקמה. בראותי את אריה בן אריה ז"ל. לא יכולתי לסבול, הרי יום יום היה בא אלי הוא וחבריו לבקשני שאלמד אותם משחקים שונים, ועתה הנה היה לגל עצמות. לא יכולתי לראות עוד מראות זועה כאלה, וארד הביתה בלב כואב ובחרפה גדולה, יען כי לא האמנתי כי בקרית-שמואל יקרה כדבר הזה. תמיד חשבתי כי המקום הבטוח ביותר היא השכונה קרית-שמואל. ומה קשה היה לבוא לבית-הספר בזמן שחסרים בו כמה חברים, ואמנם לא כתמול שלשום באו הילדים הקטנים לבקשני לשחק. כי גם הם הרגישו שאחד מחבריהם נהרג ונשרף בידי רוצחים שפלים ואכזרים, גם הם מתאבלים על חברם ואינם משחקים כתמול שלשום.
הערבים חושבים, כי הם יבטלו את מטרתנו ברצח ובשרפה אך עם כל איש הנופל מעמנו יחזק בנו יותר הרצון הכביר לבצר את עמדותינו ולשאוף ביתר התאמצות למטרתנו האחרונה - גאולת העם והארץ.