כט' חשון תש"ן
27 נובמבר 1989
אחינו מאיר ז"ל, יצא לעבודה בגיל צעיר, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
מעבודתו, חסך סכום כסף קטן, כדי לקנות מקלט רדיו למשפחה, שבאותם ימים נחשב למותרות.
זכור לנו כיצד נהג אחינו מאיר ז"ל לשבת לסעוד את ארוחותיו ליד המקלט, שממנו בקעה מוסיקה, או כל מלל שהוא, כשכל גאותו על רכישת המקלט שהצליח לרכוש מפרי עמלו.
המקלט בביתנו היה היחיד בשכונה באותם ימים, והשכנים נהנו ממנו, כל אימת שאבו להאזין לחדשות של אותם ימי המחתרות במדינה.
לאחר האסון שפקד את המשפחה וכעבור זמן, משרד הביטחון עמד להקים מצבות לזכר הבחורים שנפלו במלחמת השחרור. משהב"ט פנה אל הורי והודיע להם על כוונתו זו, אמא, עם כאבה הכבד מנשוא, לא הרהרה הרבה, מכרה את מקלט הרדיו של מאיר ז"ל, ואת תמורתו תרמה למשהב"ט עבור הקמת המצבה.
בחלוף שנה ואולי אף יותר, פנו אלינו שוב ממשרד הביטחון, אך הפעם הודיעו לנו שהמדינה מעניקה למשפחות השכולות, ששכלו את יקיריהן, תמיכה וכי משפחתנו זכאית לתגמולים. אך אמא, על אף כאבה שטרם שכך, ענתה בסרוב מוחלט, כאשר בפיה הטענה: "איני רוצה כופר עבור דם בני שחירף נפשו להקמת מדינת ישראל" וכי "המדינה צעירה לימים עדיין והינה עניה, ואני כאבי לא ישכך עד יום מותי".
שמו של אחינו מאיר ז"ל, ניתן לשלושה אחיינים במשפחתנו.
אחיינית אחת שנולדה בשנות החמישים הראשונות, נושאת את השם "מאירה".
אחיין אחד שנולד בסוף שנות החמישים נקרא "מאיר" והאחרון אחיין נוסף גם הוא נושא את השם מאיר.
האחיין האחרון שהוא הצעיר מכולם, מדי פעם עולים בו הרהורים לגבי השם, ומעלה שאלות לגבי דודו המנוח: כיצד הדוד נראה?, האם דומה לו?, מה היה אופיו?, ובמה הוא עסק עד לגיוס?.
יותר ויותר פרטים ברצונו לשמוע, כיצד קרה האסון, היכן הוא נפל, ועוד שאלות כהנה וכהנה. לאביו יש הרושם, שהוא מנסה למצוא אולי קוים משותפים לו ולדודו מאיר ז"ל, והסקרנות שלו עולה וצפה מדי פעם.
המשפחה.