סמ"ר רן מזומן ז"ל

"...היית שילוב מדהים של מצד אחד חוזק חיצוני, אופי חזק שלא מתפשר ולא מוותר, שהיה מציב לעצמו יעדים וכובש ללא היסוס, ומצד שני עדינות פנימית, סבלנות, רגישות ורצון אמיתי וכנה לעזור לכל אחד.
היו לך ידי אומן - ידי זהב, כל דבר שעשית, הצלחת בו.
היית צלם מעולה, תעדת כל דבר שזז, כאילו ידעת את העתיד, היה לך הומור מיוחד - 'בדיחות מזומן' היינו קוראים לזה חידודי לשון שאופיניים רק לך..."
יאיר אברהמי


"...אני נזכר בבדיחות ובסיפורים שהיינו מספרים לתוך הלילה, על זמן שינה ובצחוק שלך שהיה כזה חנוק, כזה שבא מכל הלב, וכשהיית מתעטש שלושה אפצ'ים מהירים ועושה ישר רעשים מצחיקים עם האצבעות על האף, וכשעבדת בחדר בלי חולצה עם מטלית יד מצחצח ומנקה אבק וגוער בנו (בעיקר בי ובצביקה) על הלכלוך שאנו משאירים..."
חבר, אתה חסר לי!
יובל טולדנו


"...עצם העובדה שאני כותב לך את המכתב מעידה על כך שאני לא ממש מכיר במוות שלך - ההרגשה הזו מתגברת כשאני נמצא עם החבר'ה מהצוות, כשאני נמצא ליד הקבר שלך, כשאני בבית שלך ובמיוחד בחדר שלך.
כשאני חושב על החדר שלך זה נראה כאילו אתה צריך לחזור ותיקח את השלט של הטלויזיה, תשים דיסק במערכת, תשכב על המיטה שלך עם המצעים שמוכנים עליה, ותתעצבן - מי שם את כל התמונות שלך שם... אנחנו מתגעגעים אליך וחושבים על היום שבו כל הצוות יתאחד שם למעלה..."
חברך האוהב אותך
אסא יהושפט


"חבר בנפש היית לי
ואתה חסר לי
ותחסר לי בעתיד
ואין מה לעשות
וזה כואב וזה קשה
ואין במה להתנחם
אפשר רק להגשים
את החלומות
החלומות המשותפים שלנו
ולחלום עליך רן
ולחשוב עליך רן".
עודד דנון


רן, קשה לכתוב על אדם שעדיין חי, לא פיזית אבל רוחנית.
אני חש אותך, כואב אותך ורוצה כל כך לראותך, אפילו לשיחה חטופה או סתם להגיד לך שלום, רק כדי לשאול אותך, איך זה למות? מה חשבת, אם בכלל, ברגע שידעת שסופך כדרך כל בשר.
רן, הלוואי שהיה אפשר להחזיר את החיים אחורה ולתת לי כמה דקות או כמה שניות בודדות, בהן אני אוכל לחבק אותך ולהפרד ממך.
רן, כל כך רציתי להיות בהלוויה שלך, לראות אותך בפעם האחרונה ולהפרד ממך כמו שצריך וכמו שמגיע לך, אבל לצערי אפילו את זה לא הספקתי.
רן, אני כל כך מתגעגע אליך, לבדיחות שלך, לחיקויים שלך עלי, לנסיעות המשותפות, לבילויים המשותפים, לימים היפים של הקורסים המשותפים, לאימונים והירי בנשקי הצלפים שכל כך אהבת.
רן, אין יום שדמותך לא מופיעה אצלי ומיד עולים זכרונות נפלאים עמך. עם הצוות ועם חברים שלי, בים ובבריכה, עם ההורים והמשפחה, טיולים, נסיעות, בילויים וכל זמן שיש זמן למחשבות.
רן, בימים הפנויים שלנו, בדרך כלל בימי חמישי בתקופה של המשחקים של מכבי ת"א או סתם בימים שישבנו בחדר כל הצוות וראינו טלויזיה, היית יושב ומכין לנו טוסטים, פנקייקים, בלינצ'סים וכל אחד לפי בקשתו.
רן, איך בכל נסיעה אם היית רעב, שיתהפך העולם, אמרת 'אני רעב עכשיו' ולכן באותו רגע כולם עצרו לאכול.
רן, איך כל אימון דאגת למזרן, לאוכל ולאוזניות הכתומות שלך.
רן, באימון הצלפים האחרון, לפני הכניסה ללבנון, צילמנו אחד את השני עם המצלמה שלך שכל כך אהבת. בסה"כ רצית לסיים את שלושת התמונות האחרונות של הפילים, אך אפילו לא הספקת לראותן, הן נשארו הזיכרון האחרון שהשארת לנו.
רן, שכבת מיטה לידי, כל כך אהבנו את הסדר והניקיון, את המקלחת בסוף כל ערב, אחרי אימון או ריצה או סתם בשביל ההרגשה הטובה.
רן, אני חי בתחושה מוזרה שרק יצאת לעוד ריצה קצרה, לחדר כושר, לאכול או סתם יצאת ומיד תחזור אלינו או תקפוץ לביקור קצר.
רן, אני לא שוכח אף רגע וכל שנייה שביליתי איתך, הכל חוזר אלי, החיוך הביישני שלך וכל תנועה שלך, אך לכל דבר משמעות אחרת, משמעות שלפני מותך לא שמתי לב אליה.
רן, אתה כל כך חסר. בעודך בחיים התחלנו לחשב את הזמן לשחרור, אני חשבתי לעצמי על המפגשים שלנו בעוד שנה, עשר שנים ויותר - בים, ברחוב בטבריה, בביקורים הרבים אחד אצל השני, באותם מקומות בילוי וזאת עקב הקירבה הגאוגרפית שלנו.
רן, רק אחרי מותך גיליתי כמה היית גדול באישיותך ובצניעותך".
באהבה ובהערכה רבה אח וחבר,
ליאור רחמים


"...רן, אני לא הספקתי להיפרד, אבל אתה כן. לעולם לא אשכח את שיחתנו האחרונה, שם על הרכס המקולל. אחרי שחברתם אלינו מלמעלה באת אלי, התיישבת לידי, וכהרגלך הטפת לי, שאני לא מספיק חיילי, ולא נשמר, ואיך ראית מלמעלה את המחבל, כמה קרוב הוא היה אלי. רן, את הצעקות שלך לאזהרה, שמעתי, יכול להיות שבזכותן אני יושב פה בחדר וכותב לך, חבר.
מי היה נותן, והייתי אני יכול לצעוק לך להיזהר בזמן הנכון.
בהמשך השיחה סיפרת לי בהתלהבות על המחבל, שכנראה הרגת. אמרת לי כמה שאתה דואג לליאור רחמים שנפצע, השיחה איתך כל כך נתנה לי ביטחון. מי היה מעלה על דעתו, שעשר דקות אחר כך תהיה זה דווקא אתה, שילך מאיתנו בטרם עת.
רן, מותך השאיר אצלי חלל עצום, שספק אם אי פעם יתאחה. החברות בינינו בהתחלה כבר בימי הטירונות הראשונים גילינו כימיה אדירה בינינו ותחומי התעניינות משותפים, שנינו חובבי ספורט ואתגרים, וכך מיטה ליד מיטה, כזוג בשמירות, זוג באלונקה, זוג במד"סים ובכל דבר אפשרי אחר עברנו את הטירונות.
... גם אחרי הצבא תכננו להשתלב זה בתוכניותיו של זה - בטיול שאעשה ודאי יהיה חסר לי אותו אח גדול, ששומר עלי, דואג שהכל נמצא, מסדר אחרי את הבלגן שאני משאיר, משכנע אותי להתחיל עם בנות. אני בטוח שתצפה בי במלמעלה ותוודא שהכל תקין, כשמשהו ישתבש בטח תנסה כמו תמיד לתת לי מלמעלה את אותה מכה כואבת בעורף, לא לפני שתגיד 'ראש 60 מעלות' אני מבטיח להשתדל להרגיש את המכה ולתקן את הטעות.
חבר, הגורל הפריד ביננו, אבל אני מבטיח לך, שאזכור אותך לעד.
הכינרת וטבריה הם מעתה עבורי דבר אחד - רן.
את משפחתך הנפלאה לא אפסיק לבקר - עבורי היא הזכרון החי לקיומך, בדיוק כמו שאני והצוות עבורם. אשתדל מאוד, עבורך, להיות מסודר, לשכוח פחות דברים ולהתנהג בנימוס, כמו שאהבת להגיד. ואבוא, אומנם באיחור, אבל אבוא לטבריה כדי להקיף את הכינרת באופניים כמצוותך..."

שלך באהבה
צביקה גרינבאום