למשה!
אחי היקר,
הרבה שנים עברו מיום שנלקחת מאתנו במלחמת העצמאות ואתה בן 17 אביבים. זוכרת ותמיד אזכור אותך כי היית משהו מיוחד. אדם נחמד, ישר הגון, נבון, אוהב לעזור לאחים להורים וביחוד לאבא בפרנסת המשפחה.
לפני קום המדינה הלכת לקיבוץ אלומות במסגרת תנועת הנוער והתאקלמת יפה בקיבוץ, בו שהית עד מלחמת העצמאות אבל לא זכית לראות בתקומת מדינת ישראל, כי גויסת לצה"ל לפני קום המדינה והוצבת בעמדה ליד שפך הירדן בדגניות עמדת תותחים. היית בין התותחנים הראשונים בצה"ל וכל זה מול הפולש הסורי אשר גלש מהגולן דרך אלחמה לכוון צמח ולכוון משקי עמק הירדן. שם היה קרב עקוב מדם, קרב להיות או לחדול ובעמדה זו נפלת חלל יחד עם חברך לעמדה.
אבל אזכור את חופשתך האחרונה שבאת לבקר אותנו בטבריה ולא מצאת את אמא, כי אמא עבדה ולא יכולת לחכות עד שהיא תחזור מהעבודה, כי החופש היה קצר מאוד אפילו לא שעתיים. במקרה עבר צלם במקום ובקשנו שיצלם אותנו ביחד עם הבן הקטן שלי יוסי ואתה הצטלמת אתו ואתי ונסעת חזרה למחנה שלך. כשהגיעה אמא הביתה, אמרתי לה שהיית בבית, באת לחופש אבל קצר - שעתיים, היא כל-כך התאכזבה היות והיא לא ראתה אותך והיא החילה לבכות ואמרה: חבל שלא ראיתי אותו, כאילו היתה לה הרגשה שזה הביקור האחרון שלך, והיא לא הפסיקה לבכות, ניסינו להרגיע אותה, כאילו נבאה שזה בקורך האחרון. ולמחרת באה הבשורה המרה שנפלת בקרב ליד שפך הירדן ליד הדגניות. איך אפשר לשכוח אח צעיר כזה וכבר הלכת מאתנו ואני נשארת עם התמונות והזכרונות והם תמיד לנגד עינינו. חבל על דאבדין.
יהי זכרך ברוך!
אחותך ברכה משקל.