רב"ט נירן כהן ז"ל

נירן כהן
לחדר נרות בן 21 בנפלו
בן נאווה ועופר
נולד בכ"ו בכסלו תשנ"ד, 10/12/1993
התגורר בטבריה
שרת בחיל השריון, חיל הלוגיסטיקה
יחידה: חט' 7, גד' 75
התגייס ב-9/8/2012
נהרג בעת מילוי תפקידו
בא' באב תשע"ד, 28/7/2014
במבצע "צוק איתן"
מקום נפילה: גבול עזה
באזור עוטף עזה
מקום קבורה: טבריה
הותיר: הורים, אחיות - מור ואלמוג ואח - יעקב

קורות חיים

בן נאוה ועופר. נירן נולד בתאריך כ"ז בכסלו תשנ"ד (10.12.1993), בן למשפחה שורשית בעיר טבריה. ילד שני במשפחה, אח של מור, אלמוג ויעקב (קובי). הוא נולד בנר שלישי של חנוכה ומכאן שמו, נר (המפיץ אור), ורן (המסמל שמחה).



בילדותו אהב נירן מאוד לשחק עם מכוניות, משאיות וכל מיני משחקי מחשב שונים. סיפרה נאוה, אימו של נירן: "כשהיית בגן והבאת כל יום ציור חדש התלהבתי כאילו קיבלתי במתנה ציור של אמן. כשקיבלת מכה כאבתי איתך, כשדמעת דמעו גם עיני. כשעלית לכיתה א' לא הייתה גאה ממני, כשהראית לי את ציון המבחן הראשון נשקתי לך ובלב שלי אמרתי 'זה הבן שלי, זאת הגאווה שלי'".



נירן, "נירו" או "נירני" בפי כל אוהביו, גדל ולמד בטבריה. הוא למד בבית ספר יסודי "רעות" והמשיך לחטיבה ולתיכון "עמל - נופרים בגליל".

נירן היה ילד מופנם ושקט, ביישן ורגיש, עדין ונעים הליכות, מנומס ותמיד נותן כבוד להוריו ולסובבים סביבו. כשביקש משהו מאימו הוא תמיד ביקש בנימוס רב, וכדבריה, איך אפשר להגיד לא לכזו בקשה? הוא נולד שנתיים אחרי מור. כשהיה בן כשמונה שנים וחצי נולדה אלמוג, ונירן היה ל"ילד סנדוויץ" בין שתי אחיות - אשר ידע והקפיד לשמור על מקומו מולן, יחד עם פיתוח יחסים נהדרים עם שתיהן. אחרי שבע שנים, כשנולד קובי, נירן שמח מאוד שיש לו אח קטן והירבה לשחק איתו, אך גם לגונן עליו כשצריך.



נירן גדל והיה לנער מתחשב ואכפתי, מלא בנתינה ובנכונות לעזור לזולת. "שחור עיניים, עם חיוך ביישן ונבוך", תיארה אחותו של נירן, "עם שמחת חיים אינסופית, אשר אהב לעזור ולתרום לכל איש ללא תמורה". נירן היה נוח ואוהב ובדרך כלל שליו ורגוע, אך בני המשפחה מוסיפים שהוא ידע להגיב כמו שצריך כשהרגיזו אותו, כך שלא ישכחו אותו ושהמסר יהיה ברור - עם נירן לא מתעסקים.



עם השנים נירן צבר חברים רבים אשר הירבו לבלות בחברתו ולהיעזר בו בכל צורך. "נירן תמיד היה זמין לכל אחד, כשהיה צריך אותו הוא היה שם", סיפרה אימו נאוה. הבילויים החביבים עליו ביחד עם חבריו היו ערבי קריוקי בהם נירן אהב מאוד לשיר. הוא מאוד אהב מוזיקה ובעיקר נהג להאזין למוזיקה ים-תיכונית (אייל גולן היה אהוב עליו במיוחד) ולמוזיקה שחורה.



כשהיה בסוף התיכון הכיר נירן את אסטר, חברתו הראשונה. השניים היו לזוג אוהב במשך שנתיים, עד נפילתו. "כשהכרת לי את בת זוגתך הראשונה קיבלתי אותה בברכה", כתבה אימו של נירן, "כי כל מי שאוהבת את הבן שלי ויודעת שבידיה אוצר, טובה מספיק להיכנס לביתי".



מגיל צעיר בלט נירן בשאיפתו לעצמאות, כדי שלא יהיה לנטל על משפחתו. כיוון שהוא בורך בידי זהב כבר כשהיה בן שש-עשרה נירן החל לעבוד בהתקנת מזגנים ולהרוויח כסף, ועד מהרה גם הוציא תעודת מתקין. כשהיה בן שבע-עשרה עבר נירן מבחן נהיגה, קיבל רישיון ובכספו קנה מכונית מאזדה ששימשה אותו היטב. "כשהתחלת לעבוד ראיתי איך גדלת לי", כתבה נאוה, "תמיד ביקשתי ממך שתיזהר, תמיד ענית לי 'אימא יהיה בסדר'. כשהמשכת לגדול ולפרוח אני, שעמדתי מהצד וראיתי, פרחתי יחד איתך".



ב-9.8.2012 התגייס נירן לצה"ל, לחיל השריון. הוא שירת כטבח, בגדוד 75-חטיבה 7. נירן השתלב מצוין בבסיס, כהרגלו הירבה לעזור לכולם, היה אחראי מאוד בעבודתו וזכה להערכה רבה. "כשהתגייסת לצבא חיבקת חיבוק חם ואוהב", כתבה נאוה, אימו של נירן, "חיבוק שקצת חושש ומפחד. עלית לאוטובוס, נופפת לשלום ונסעת. נשארתי מאחור, דומעת וחוששת לחייו של החייל שלי ... עברו להן שנה ואחד-עשר חודשים של חוויות טובות ורעות. כל יום שלמדת משהו חדש, אם בצבא ואם בחיים, למדתי יחד איתך ובלב תמיד אמרתי 'איך גדלת איש קטן'".

בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.



לקראת סיום המבצע, חלק מגדודו של נירן ישבו בשטחי הכינוס סמוך לרצועת עזה, בהמתנה לפקודות. נירן שהה בביתו לאחר שחזר מהבסיס הממוקם ברמת הגולן (גמלא), וביום 27.7.2014 הגיע לשטחי הכינוס.

נירן נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום א' באב תשע"ד (28.7.2014), יום למחרת שובו מהחופשה, כשפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה התפוצצה בשטח הכינוס. איתו נפלו רב-סמל עדי בריגה, סמל ראשון אליאב אליהו חיים כחלון ורב-טוראי מימון מידן ביטון.



נירן היה בן עשרים ושבעה חודשים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. הותיר הורים, שתי אחיות ואח.



אחרי נפילתו הועלה נירן לדרגת רב-טוראי.



על מצבתו של נירן כתבו אוהביו "במותו ציווה לנו את החיים" והוסיפו את הפסוק: "וַתַזרֵני חַיִל לַמלחמה תַכריע קָמַי תַחתֵני" (שמואל ב' כ"ב פסוק מ').



מור, אחותו הגדולה של נירן ספדה לו: "אחי היקר נירן. היית ילד מיוחד במינך, ילד נערץ על ידי ההורים, ילד נערץ על ידי החברים, ילד נערץ על ידי. היית ילד נאהב, ובשבילי היית תמיד מודל לחיקוי. אתה היית ילד מיוחד, ומילים בטח שלא יוכלו לתאר את זה. היית ילד מושלם, נירני שלנו.



איך הלכת כל כך מהר ובלי הודעה? על השאלה הזאת לעולם לא תהיה לנו תשובה ...



תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן".



בנוסף תומר, חבר של נירן, ספד לו: "נירן. כמה שלא אדבר זה לא יעיד על אישיותך, חבר ואיש משפחה, אדם שתמיד אפשר היה לסמוך עליו. כשהלכת מאיתנו משהו מאיתנו הלך איתך. החיים לא יהיו אותו דבר, החברים לא יהיו אותם חברים בלי מרכז החבורה".



כתבה נאוה, אימו של נירן: "ואז האיום מכול קרה. 'אני יורד לעזה לחברים שלי, אימא'. היה לי קשה לשמוע את זה, כל כך פחדתי מהרגע הזה, ואתה אמרת לי שוב 'אימא יהיה בסדר' והפעם הרגשתי שאתה מפחד מבפנים. עוד מלחמה, ועוד מלחמה. 'צריך עכשיו ללכת להילחם על המדינה, אימא, כל החברים שלי נמצאים שם ואני צריך לעזור להם', ועכשיו בן שלי, בן יקר שלי, עכשיו לא בסדר. את לחישותי אני לוחשת לקברך, את דמעותי אני מפילה על מצבתך. ומה מר הוא הכאב, מה אכזר הוא הסוף שהיה כה קרוב.

חלל ריק השתכן בתוכי ולעולם לא יתמלא. לא נכדים, לא נינים, רק חברה בוכה, אחים שכולים, ושני הורים הרוסים.

ואימא, אימא אחת שנקברה נפשה יחד עם בנה ביום הלווייתו.

תשמור על עצמך בן יקר שלי, באשר תהיה. ולעולם אל תשכח שאני אוהבת אותך".

מור, אחות של נירן, כתבה: "אחי, אתה יודע שאני מתגעגעת אליך? אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון אחי? נו ברור שאתה יודע, אני מרגישה שאתה יודע. ונכון שאתה איתי? נכון אחי? ורגע, מה קורה עכשיו? עכשיו אתה תמיד תשמור עלי? עלינו?

אני רק רוצה לבקש ממך משהו, שתמיד תהיה איתי כמו עכשיו, שלא תלך אף פעם, שתישאר.

אני רואה אותך מחייך אלי, אני רואה שאתה צוחק איתי, אבל למה רק אני רואה את זה? למה רק אני רואה אותך? אף אחד לא מבין את זה, אף אחד גם לא מבין אותי, אבל אני יודעת שאתה כן מבין, כמו תמיד. הבנת למרות הכול, תמיד הבנת, רק אתה הבנת.

אבל אני עדיין לא מבינה, לא מבינה איך השארת אותי פה לבד ואתה הלכת. למה? למה בחרת לקחת דווקא את הלב? איתו הכי קשה להתמודד, הוא הכי כואב.

ומה, זה נכון שאני לא אראה אותך יותר? אף פעם? לתמיד? אבל אתה תבוא אלי בחלום, נכון? לדבר איתי, לייעץ לי, לכוון אותי, להאיר לי את הדרך, נכון אחי?

אני יודעת שאתה מקשיב לי, אני יודעת שאתה רואה אותי עכשיו יותר מתמיד. אני רק מבקשת שתיתן כוחות, כוחות לי ולמשפחה שלנו בשביל להתחיל לנסות ולחיות את הסיוט הזה. כוחות בשביל להתחיל לנסות להבין מה עובר עלי ולא להשתגע, כוחות בשביל להרגיש אותך איתי כל יום מחדש, בתוך החיים שלי. לנצח.

תמיד תישאר נצור בליבי. אני אוהבת אותך עד אין קץ, אחי היקר".

באתר יוטיוב ניתן לצפות בשיחה שנערכה עם נאוה, אימו של נירן, ביום הזיכרון תשע"ה (אפריל 2015) ובה היא מספרת על הבן ועל השבר במשפחה.

לעילוי נשמת נירן נכתב ספר תורה והוכנס לבית הכנסת "אוהל שמעון וחנה" בטבריה.