אברהם, שער שחור, עיניים חומות, יפה, צוחק תמיד "מה נשמע האא?"
"אילת" צללית ענקית של ברזל ופלדה, מטרים ארוכים שעליהם חיים אנשים, הרבה אנשים, 200 בערך, "אילת" היורקת אש וגופרית. גוף גמלוני ואפור שעליו מתים אנשים, משחתת.
מוצק גו ושזוף, אברהם בגיל התיכון, מדריך ופעיל בתנועת "הצופים" בתחילה מדריך זומר, אח"כ ראש גדוד, מרכז שכבה צעירה. מכנסי חקי קצרות, שרוולים המופשלים גם בחורף "באמת שלא כל כך קר לי".
חניכיו זוכרים אותו כתקיף וחביב כאחד "רס"ר המחנה" קראנו לו. "עמוד חופשי! קשבב!!!"
מלא חיות, מסעותיו נערכו תמיד בקצב מהיר ויעיל כאחד. החברה'מן של ערבי השבת, מכנסי טרילין שחורות וחולצה לבנה ושרשרת זהב עם סמל הצופים. "היה נכון" נו, חברה אז למה אתם בחוץ, נתחיל לשיר?".
אלפים של עיניים מורכנות, צועדים ברחובות, לאט לאט, אברהם נישא על כתפי חבריו, ים שחור מראשים, מדשדשים, לאט לאט, אברהם נישא בפעם האחרונה, הולכים חברים מהתנועה, חברים מהכתה, חבויות ליחידה, אישים שונים וסתם אנשים.
אברהם למה אתה קפוא כ"כ? אברהם אתה שהיית מלא חיים כ"כ. הארון סגור, עטוף בכגל הלאום.
בוכים, אברהם אתה חש משהו? אתה רואה. אברהם צחק קצת, עוד פעם ועוד, בתמונה, בכל התמונות שלך אתה כזה חייכני...
תלמיד בתיכון מכנסיים אפורות וחולצה כולה, מגמה ריאלית.
טובה, נקודת מפנה בחיים חבר'ה אל תצחקו אבל אתה זה לא משהו חולף, "הילדה" הזאת יש לה מגנט..."
אחרי יום לימודים בסניף "צופי ים" על "חתול הים" ו"דולפין הים", שחום בו, עם בגד ים מנומר ושרשרת הזהב עם "היה נכון".
"ו ח ת ו ר ו- ב י ח ד ! ו- ב ק צ ב !" מכים במים. אברהם יושב ליד ההגה. חותרים "וביחד! "מרכינים את הגופות, אברהם עוזר לקרוב אליו במשיכת המשוט "וב-קצב" "אחת" מים ניתנזים, הסירה מחליקה, גוף איתן, שמש לוהטת והכנרת כחולה, עמוקה, צלולה, מתוקה במימיה, ים ושמים וסירה לבנה "ק-די-מה! ח-ז-ק! ו-מ-שוך". כך נולדה האהבה לים.
או "חלוץ מתח!" "הגנה סובב" זוכר? איך שרתם אפרים ואברהם, ומקסים ורזי "ים, מפרשית סירה, הי קדימה אל מרחב ים, גל עולה וגל יורד, ים מפרשים סירה..."
בכנרת האדילית "הא, איזה יופי שטמון בים, שמא שמוליק אני "מת" להיות ימאי".
סוף שביעית, בחינות, שוחר של חיל הים, פיזיקה, וימאות אלמטרית. זמן קצר אחרי כן בא לטבריה עם מדים לבנים...
ביבשה "שמוליק אני רוצה שתקח את המקום שלי ב"היה נכון", אתה יודע, אני חושב שאם לא אהיה ימאי, אולי אהיה עתנואי".
בוכים, למה זה קרה? מדברים על המוות, על המושג הערטילאי ריאלי, הזה לכאורה, אבל האכזרי עד לאימה.
בחור בן 20 הנישא על כתפי חבריו, איך בה המוות כחטף, טומנים, מורידים את הארון, לאט לאט, אברהם ישכון שם לעד, סופדים.
כלום יכולים המלים להביע דבר מה? אח"כ זורקים עמר, בתחיל גוש אחד, קטן כמו מהססים שמא, שמא זוהי לא המציאות המרה, וכמו חוששים להשיק לגוף הקפוא. ואח"כ התעצמו הזריקות "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד למאור, פרחי פרחים בך טמנו ובהוד".
שלש מטחי יריות, גוברים על הבכי והאנקות,יריה לכל פרק חיים, יריה לאברהם הבן, החייל המדריך.
פיח גפרית, אבקת שריפה והקולות גדולים ועצומים, כמעט כמו אלה של"אילת" שנתבקעה, שהותקפה ושקתעה ואיננה.
ואנחנו עודנו לא מאמינים, שאברהם לא יחייך יותר, ושוב לא יופיע בבית, פשוט, לא מאמינים...