אבי,
האם באמת זהו הסוף? הכל נשבר בפנים. רציתי להכות את כולם, את עצמי, בכדי להתעורר מהזיה זו וליפול לזרועותיו החסונות. בליל של זכרונות חלף במוחי. זכרתי דמותו החסונה והגבוהה, כתפיו הרחבות, עורו השחום החלק והמתוח, הופעתו החייכנית. לא זכרתי אותו כועס, הכעס והעצב נדחקו אצלו לקרן זווית והותירו מקום רק לחיוך, לאושר ולשלווה.
זכרתי בבירור ובדייקנות שפתיו המלאות האדומות במקצת והרכות כל כך - החושפות בחיוכו שני טורי שיניים לבנות וצחורות, אפו הסולד המזדקר קמעה מעלה בתנועה אצילית. זכרתי בברור כל כך עיניו החומות, הכהות במבטן החודר עמוק, עמוק כל כך, מכוסות צוק של לחלוחית, שערו השחור כעורב שהחל להתדלדל לאחרונה. כל פרט בגופו החסון והשרירי היה זכור לי היטב ובין כל אותם זכרונות קרובים כל כך לא היה מקום במוחי לכאב - לעצב.
בזכרונו אי-אפשר היה לקשור עצבות כלשהי. הוא העלה חיוך על שפתיים וניצוץ שמחה בעיניים. את העדינות והאדיבות בה נהג בהוריו, באחותו ובי אי-אפשר היה להמיר בכל שפע וטוב אחר, זה היה ייחודו.
אבי היה בעל נפש רגישה וידע לבטא את שחש, חשב ורצה. היתה בו מן שמחת חיים. כתב הוא לי באחד ממכתביו: "רוצה לטייל אתך בלילות של קיץ לוהט, לצאת בליל כוכבים סתוי וקר, לרוץ לסרט והביתה מחורף גשום ושחור ולהביא לך פרחים אין סוף של פרחים באביב, אביב שיהא בהיר ולוהט לאהבתנו..."
ובמכתב אחר כתב: "... לגבי אין אכזבה במצבים אלא כשמגיע המות אז אתה צועק אלי: האם זה הסוף? ולוחש בשקט "נגמר". ובמילה זו נגמר צפון הכל. נגמרו חייך הקצרים. נגמרו הדברים הטובים שהיו לך אי-פעם, ואז אתה יודע שכל הדברים שציפית להם הם אכזבות ולא יבואו לעולם. אל תכעסי עלי שאני מדבר על המות. אני מתכוון לחתום קבע ליחידה קרבית וכמדומני שאת כבר מכירה את היחסים שביני לבין המות... אולי תהיי בצה"ל מקפלת מצנחים ותראי איך מחזירים אותי בחיוך על השפתיים ואומרים עלי: "אדיוט הסרן הזה, קפץ כמו חמור מטומטם לתוך האש", ואז תהיי את היחידה שתוכלי להפליט מילה אחת: "טעות, - טעיתם". אני לא מפחד מהמות אולי משום כך "אגמור" מתוך שלווה ואולי... אולי אני אשאר אחרי-הכל..."
"...ליקרה מכולם" הוסיף בהזדמנות אחרת, "שושנת מים, אבן כזאת תראי לנגד עיני תמיד אם בין גלי הים ואם בין החיים הסואנים. חשבי עלי, חשבי תמיד וזכרי שישנו מישהו שאוהב אותך, שרוצה אותך, בטוח אני שזה יקל על המרחק שבינינו"...
חברתו