...מסורת שבידינו אומרת, שכאשר נפטר אדם מעולמינו מדליקים אנו נר לזכרו, אינני בא להדליק נר אלא לנסות להצית שלהבת. נר-רגעיו ספורים, הוא בוער ומכלה את עצמו ולבסוף נעלם. שלהבת - בוערת כל עוד סביבתה מזינה אותה. ראוי אבי הי"ד שנזכרהו לעד שאת שלהבת חיו, שקופדה ביד אויב אכזרית נצית ונזין מחדש.
ראוי אבי הי"ד ליותר מנר, ראוי שנאמר אליו "נזכורך" ולא נאמר "לא נשכחך".
היתה פגישה ראשונה, היתה פגישה ביום גשום ומעונן בקיבוץ בית העמק -
אבי קנטורוביץ - אביתר בן צדף, כך הכרנו, בלי "נעים מאוד" רשמי רק חיוך רחב עם אמירת השם, ישבנו בכסאות סמוכים בעת דיוני מועצת התנועה, מסביב היה רעש, המולה ודיבורים, איני זוכר את שדברו אך אני זוכר את שדברתי עם אבי: בידי היתה חוברת טריה של "היה-נכון" וניסיתי לפתור את התשבץ היתה חסרה לי מילה וניסיתי למצוא אותה בעזרת אבי, כשפניתי אליו נעניתי בסרוב, סרוב רוגז ותקיף אך שלאחריו חיוך רחב - אבי תמיד חייך. "עכשיו אנחנו נמצאים בישיבה במועצה אנחנו חייבים להקשיב למדובר, בהפסקה נוכל להשתעשע בתשבצים". הפסקתי לפתור את התשבץ. בביתי מצאתי את המלה ושלחתי את הפתרון למערכת העתון, אבי שלח גם כן למערכת, אבי שלח תגובה על המועצה - ישר מהלב ודוגרי. באותה כאילו תמימות שהיתה בו, באותו השיר מדהימה שאיפיינה אותו. "קשה לי להבין" כך כתב, "כיצד אפשרי הדבר שחניך יפתור תשבצים, חניכה תסרוג ושניים אחרים ינהלו שיחה חופשית ביניהם כאשר הנושא הנדון נוגע לכולם?... אני מקוה שבמועצה הבאה יתוקנו כל המשגים אלה שפניתי וגם אלה שלא פניתי!". היו פגישות נוספות עם אותו יושר ותמימות ששפעו ממנו, אבי אהב להגיב בכתב ואת הערותיו - הארותיו קראתי מידי פעם ב"היה-נכון", תקיף בעמדתו ומאמין בה נסה מידי פעם להתריע על נוהגים שהפריעו לו. - כאילו חש שהינו מצפון התנועה.
היתה פגישה שניה, היתה פגישה בימי קיץ, בג'אמבורי הארצי האחרון, הדרכתי שבט בהנהגת הצפון, וכך היינו באותה הנהגה ובקרבת מחנות. ישבנו על הדרך הראשית, בצד בנו חניכים מתקנים צופיים. ישבנו על גזע-עץ, ושוחחנו; אבי התמרמר בתום על תגובה למאמר שפרסם ועל דרך ההבנה של מאמרו. השיחה היתה בקצב מהיר מאוד, מחליפים דעות, מחשבות ומשפטים מחליפים הסברים והתקפות על דרך מחשבה ובעיקר מחליפים התמרמרויות. יותר מאוחר כשעינתי מחדש במאמר ובתגובה עליו הבנתי על מה התמרמר. אבי טען בלהט רב לרעיון מסוים שנקר בו והשיבו לו לא לענין תוך כדי התקפה אישית גסה ופוגעת. אבי התמרמר נגד אי ההבנה של דעותיו וההתקפה שנבעה ממנה. היושר שבו לא הניח לו להסכים לדרך זו של התנהגות.
תמימות - לאו דוקא, רצון לשלמות שלא הניח לו להסכים לעיוותים ובעיקר לא הניח לו להסכים להתקפות אישיות חסרות טעם.
היתה פגישה שלישית, היתה פגישה חטופה בחורף האחרון בתל אביב, אבי היה בחופשה ב"בית-השריון" יחד עם חבריו למשחיתה. עמדנו בפתח הבית והסתכלנו אל שמים אפורים וגשם טורדני, התכרבלתי במעיל וניסיתי לעצור את הקור מלחדור אל גופי, הערתי על הקור ואבי הסתכל וחייך לנוכח מאמצי להמלט מהקור - "אתה יודע" אמר בחיוך "חורף בים זה משהו גדול" והמשיך בתאור חי יפה ומלא לחלוחיות של ים הרגשתי מיד שאבי רוחש חיבה לים, את חיבתו זו ניסה להעביר לכל הסובבים אותו.
היתה פגישה אחרונה, אבי לא השתתף בה - הוא כבר לא ישתתף בפגישות, בשבת ההיא טובעה המשחיתה עליה שרת. רגע ראשון זה נראה כה רחוק, לא קרוב לא מודע. אבל לפתע יומיים מאוחר יותר, הודיעו על שמות ההרוגים והכל היה קרוב, כואב ומהמם. ונפגשתי עם אבי - דמות מחייכת אך בריבוע שחור של הספר בעיתון. אבי, כך קראנו לו, כמעט אף פעם אברהם. אולי משום שזה היה קצר ומהיר יותר. אולי משום שכאשר הנך מבטא אבי חייב אתה לפתוח את פיך, ובמעיין חיוך לבטא אבי. אברהם זה יותר רשמי - בתעודות כך נכתב, אברהם. ובכל זאת הוא ישאר אבי, כי אבי יותר קרוב ללב, מחייך יותר אופטימי יותר.
אנחנו כבר לא נחייך כשנאמר, נקרא, או נבטא - אבי אבל בכל זאת, כשאומרים אבי מאלץ אותנו הטבע ליצור תנועת חיוך. תנועה בלבל, ללא חיוך - אבי תמיד חייך אבי הלך, והשאיר אותנו בלי חיוך.