אלישע חיים קליערס ז"ל

עדויות ניצולים
מאיר שרביט - צפת

אותו זמן הותקפה גם ימין-משה ואנשינו (בפיקודו של שמואל טופוריק - אם אינני טועה) הדפו את המתקיפים. במקומות עבודה - חנויות וכדומה, בכל מקום שנמצאו יהודים בודדים - תקפו אותם, פצעו, עינו והרגו. ובכל מקום שהערבים נתקלו בתגובה מאורגנת - ברחו. ואין לשכוח שכל זה בתנאים שהאנגלים ניטרליים כביכול אבל למעשה עוינים לנו ובמקרים רבים אוהדי הערבים.
דוקא בעיר העתיקה, שכל-כך התכוננו שם להתקפה - עבר הכל בשלום, פרט לנסיון מה להתפרצות מצד שער ציון שנהדפה במספר קטן של יריות בלבד. ובעוד שהעיר החדשה על שכונותיה - רוממה, סנהדריה וכו' - שימשה מטרתם העיקרית של האויב, כשבתוכה מספר זעום של מגינים ונשק דל, - היו למעשה מאת הבחורים הטובים והכלים הטובים מבוזבזים לריק בעיר העתיקה.
עוד בשבת בקשו תגבורת העירה וכ-15 בחורים ירדו לשם - (מהעמדה שלי שנים).
בליל-שבת תקפה בהלה את תושבי המקומות המבודדים והם פנו אל השלטונות בבקשה להוציאם. אתם יחד הוצאו אף חברינו לנשק. נשארנו רק אנחנו ב"חיי עולם" כשהקשר עם החוץ ע"י בחור מתחפש כערבי, הוא - אהרון חיים כהן ומפיו אף נודע לנו על פינוי העמדות.
בבוקר נהרג יהודי זקן שהלך לתומו לבית הכנסת.
אחה"צ נזרק לחצרנו רמון. הצופה לא הרגיש בכך. ילדה אחת נשרפה. תפסנו עמדות אבל הערבים הצליחו להמלט בטרם עשינו משהו. למעשה להתקיף ממש לא העזו..
ביום ראשון בבוקר התחילו תושבי הסביבה לעזוב את בתיהם ועד הצהריים לא נשארו אלא שתי משפחות. הודעתי על כך למטה ולאחר התיעצות אמרו לנו לעזוב. לא נשארה דרך אחרת מאשר לצאת יחד עם המשפחות. הלבשנו את החברה היחידה כדרך שמתלבשות הנשים מהישוב הישן ולגופה נקשרה התחמושת, בזרועותיה אחזה ילד ואחד הבחורים, שלקח אתו צרור כסתות ומטלטלין לוה אותה. הודעתי לשמש או הגבאי שיזמין שוטר - וכך, בתורת פליטים, יצאנו לרבע היהודי.