ביום החמישי למאורעות, ב-27 באוגוסט, נדמה היה כי השלטונות אספו די כוח לשמור על הסדר בארץ. משום כך נדהם היישוב לשמע התפרצות הדמים בצפת יומיים לאחר מכן.
בצפת ישבו בשנת 1929 כ-3000 יהודים, שעסקו במסחר וברוכלות או התפרנסו מן ה"חלוקה". בעיר היו יותר מ-10,000 ערבים. בשבת הגיעו גם לצפת השמועות על הנעשה בירושלים ובעיר נשתררה אווירה מתוחה. הערבים הכריזו שביתה לשלושה ימים, ולפי עצת מפקד המשטרה המקומי הקצין הבריטי פאראדי, סגרו גם היהודים את חנויותיהם. לרשותו של פאראדי, שהיה אחראי לכל מחוז צפת וטבריה, עמדו 15 שוטרים ערבים ותשעה שוטרים בריטים. הוא נאלץ לקיים גם משמר נע שיעבור בנקודות הגליל העליון. קריאותיו לתגבורת לא נענו.
ביום חמישי 29.8 פסקו השביתה ונפוצה ידיעה, כי משמר צבא עומד להגיע לעיר. בארץ כולה כבר שככו המאורעות, אולם הלאומנים הערבים שבצפת לא רצו לפגר אחרי אחיהם במקומות אחרים. כמה מהם הלהיבו את האספסוף המקומי, ובשעה חמש אחר הצהריים פרצו הפורעים אל הרובע היהודי. אחד ממנהיגי הכנופיה, פואד חיג'אזי, בן 19, פקיד במחלקת הבריאות בעיר, זירז את חבריו לטבוח ביהודים לפני שיגיע הצבא. הוא התרוצץ כשאקדח בידו וקרא לרוצחים: "היכנסו, טיבחו, ולא - אהרוג אתכם". הערבים פרצו מזוינים במקלות ובסכינים לבתים, דקרו והרגו בלי רחמים, הם שלחו אש בפינות הרובע היהודי והרוח הפיחה את האש לדליקה גדולה. ההתנפלות לא נמשכה יותר מעשרים דקות ואז באה המשטרה והניסה את הפורעים. הקצין פאראדי הרג במו ידיו שניים מן השודדים. היהודים אספו 15 הרוגים ו-80 פצועים לבית החולים "הדסה". לאחר זמן הגיע מספר הקרבנות ל-18. רוב ההרוגים היו נשים וזקנים. בערב הגיעו לצפת עשר מכוניות צבא. לפי פקודת המושל אספו החיילים את כל יהודי העיר לחצר בית הממשלה, בלי שדאגו להם למזון ולמים. מכאן ראו היהודים את בתיהם עולים באש ונתונים לבז. אותו ערב החריבו הפלחים את היישוב היהודי הקטן בעין-זיתים שעל-יד צפת. שלושה מאנשי הכפר נהרגו והשאר נמלטו לצפת. רק בשבת בבוקר יצאו הפליטים מבית הממשלה לרובע היהודי ההרוס. יהודי צפת מצאו עצמם מחוסרי כול.