שבע עשרה שנים עברו, אך כאילו היה זה אתמול.
דפיקה בדלת, והבשורה המרה. לכתוב לזכרך זה קשה. הפצע נפתח מחדש. במה להתחיל? ואיך לסיים? העט דל והדף קטן מהכיל.
זכרונות רבים נשארו ויישארו לעד, אך במיוחד הזכרון החי - בננו צור (שיבדל לחיים ארוכים) שדומה לך דמיון מפתיע הן בחיצוניותו והן בתכונות אופי רבות אחרות. הוא אשר נתן לי את הכוח להמשיך ולא ליפול ומשפחתך הנפלאה שעזרה, תמכה ונתנה לי כתף לאורך כל הדרך לבנות את חיי מחדש. זכרך לא ימוש מלבנו לעד.
נאוה